מסכת פסחים, פרק א, שיעור 7

הגמרא מבארת עתה את דין הבדיקה בחורים שבכתלי רשות היחיד: תַּנְיָא בברייתא, חוֹר בכותל שֶׁבֵּין בית האָדָם לְבין בית חֲבֵרוֹ, זֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְזֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְהַשְּׁאָר – המקום שבעומק הכותל שאין אחד מהם יכול להגיע לשם בידו, מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ. [ודין זה הוא בחור שבאמצע גובה הכותל, שדרך להניח שם דברים וטעון בדיקה, אך חורים עליונים ותחתונים אינם טעונים בדיקה, וכמו שהתבאר לעיל].

תַּנְיָא בברייתא, חוֹר בכותל שֶׁבֵּין בית יְהוּדִי לְבין בית אַרְמָאִי – גוי, בּוֹדֵק היהודי עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְהַשְּׁאָר, שאין ידו מגעת לשם, מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ. פְּלֵימוֹ אוֹמֵר, כָּל עִיקָר אֵינוֹ בּוֹדֵק – אין לישראל לבדוק כלל באופן כזה, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, שֶׁמָּא יֹאמַר הַנָּכְרִי על היהודי, כְשָׁפִים הוּא עוֹשֶׂה לִי, אלא רק מבטלו בלבו.

אָמַר רָבָא, חָצֵר, אֵינָה צְרִיכָה בְּדִיקָה מחמץ, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹרְבִים מְצוּיִין שָׁם, והם אוכלים את כל החמץ שנשאר, והרי זה כמקום שאין מכניסים בו חמץ, שאינו טעון בדיקה.

משנה

לאחר זמן בדיקת חמץ, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּרְרָה חֻלְדָּה חמץ מִבַּיִת שעדיין לא נבדק לְבַיִת שנבדק, וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם – מחדר שעדיין לא נבדק לחדר שכבר נבדק, דְּאִם כֵּן, נחשוש גם שגררה חולדה חמץ מֵחָצֵר לֶחָצֵר – מבית אחד שבחצר לבית אחר שבאותה חצר, וְאף אם יבדקו כל בני החצר יחד, נחשוש שמא גיררה חולדה חמץ מֵעִיר לְעִיר, ואֵין לַדָּבָר סוֹף, שהרי לא יתכן שיבדקו כל ישראל את חמצם בבת אחת.

המשנה מביאה עתה מחלוקת בדין זמני בדיקת חמץ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לכתחילה, בּוֹדְקִין את החמץ אוֹר לאַרְבָּעָה עָשָׂר. וְאם לא בדק בלילה, יבדוק בְאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּשַׁחֲרִית [-בבוקר], וְאם לא בדק בבוקר, יבדוק בִּשְׁעַת הַבִּעוּר – בזמן שריפת חמץ. אבל אחר כך לא יבדוק, כיון שזהו כבר זמן איסור אכילת חמץ, ויש לחשוש שכשיבדוק וימצא חמץ, יאכלנו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם לֹא בָּדַק אוֹר לאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, ואפילו לאחר זמן הביעור. ואם לֹא בָּדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק אפילו בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, ואין חוששים שיאכלנו, כיון שהוא עצמו מחפש אותו כדי לשורפו, ובודאי לא יאכלנו. ואם לֹא בָּדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדֹּק לְאַחַר הַמּוֹעֵד, כיון שגזרו חכמים על חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שייאסר באכילה ובהנאה, והחמירו להצריכו בדיקה אחריו, כאילו היה אסור מן התורה.

חוזרת המשנה לעיקר דין בדיקת חמץ, הנעשה בליל י"ד: וּמַה שֶׁהוּא מְשַׁיֵּר – ואת החמץ שמשאיר האדם אחרי הבדיקה, לצורך אכילת הלילה והבוקר, יַנִּיחֵנוּ בְּצִנְעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תבא חולדה ותיטול ממנו, ואז יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו. מבאר הרי"ף את לשון חכמים לעיל, פֵּירוּשׁ 'בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד' וּ'לְאַחַר הַמּוֹעֵד', היינו בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, וּלְאַחַר הַפֶּסַח.

גמרא

שנינו במשנה, 'וּמַה שֶׁהוּא מְשַׁיֵּר יַנִּיחֵנוּ בְּצִנְעָה וְכוּ' כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו'. ומשמע שאם לא הניחו בצנעה צריך בדיקה אחריו, ומבארת הגמרא, שזהו כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ עֶשֶׂר חתיכות לחם, וּמָצָא רק תֵּשַׁע, שאז ניכר הדבר שנטל בעל חיים את החמץ, ויתכן שהניחו במקום אחר, ולכן חייב האדם לחזור ולבדוק את כל הבית. אֲבָל אִם לֹא יָדַע בבירור כַּמָּה הֵנִיחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִצְנִיעוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וְלִבְדֹּק, דְּהָא תְּנַן – שהרי כך שנינו ברישא של משנתנו, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וְכוּ'.

וְהֵיכָא – ובאופן דְּבָּדַק האדם את הבית מחמץ, וּלְבָתַר הָכִי חָזָא עַכְבְּרָא דְּעָאל לְבֵיתָא – ולאחר מכן ראה עכבר הנכנס לביתו, וּבְפוּמֵיהּ פִּיתָּא דְנַהֲמָא – ובפיו חתיכת לחם, אַף עַל גַּב דְּעָאל לְהַהוּא בֵּיתָא – אף שראהו שנכנס לביתו, וְאַשְׁכַּח פֵּירוּרִין – ולאחר מכן מצא שם פירורי פת, לֹא אַמְרִינָן מֵיכַל אָכְלָה עַכְבְּרָא לְהַהִיא פִּיתָּא – אין אומרים שבודאי אכל העכבר את הפת, וְהַנֵי פֵּירוּרִין דִּידֵהּ אִינוּן – והפירורים שנמצאו הם פירורי שארית אותה הפת, וממילא אין צורך בבדיקה נוספת, אֶלָּא אַמְרִינָן פֵּרוּרִין מֵעָלְמָא אִינוּן – אלא אנו אומרים שהפירורים הגיעו ממקום אחר, והפת שהכניס העכבר נמצאת עדיין בבית, וְצָרִיךְ לְמִיבְדָק עַל הַהִיא פִּיתָּא דְּעַכְבְּרָא – וצריך לבדוק את הבית מאותה פת שהכניס העכבר. והטעם לכך, דְּאָמַר רָבָא, אם תִּינוֹק נִכְנַס לבית בדוק, וְכִכַּר לחם בְּיָדוֹ, וְנִכְנַס האדם אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּירוּרִין, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה, לפי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְפָרֵר את הפת שהוא אוכל, ואנו מניחים שאכל את הפת ופורר חלק ממנה, ואלו הם הפירורים. אבל אם ראה האדם עַכְבָּר שנִכְנַס לבית וְכִכַּר בְּפִיו, וְנִכְנַס האדם אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּירוּרִין, אפילו אם היו אלו פירורים בשיעור כל הפת, צָרִיךְ בְּדִיקָה אחריו, לפי שֶּׁאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל עַכְבָּר לְפָרֵר, ומסתבר שפירורים אלו הגיעו ממקום אחר, והפת שהכניס העכבר עדיין קיימת.

משנה

משנתנו מבררת את זמני אכילת חמץ ושריפת חמץ בי"ד בניסן: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין חמץ כָּל חָמֵשׁ – כל שעה חמישית שבי"ד בניסן, וְשׂוֹרְפִין את החמץ בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ – בתחילת השעה השישית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין – ממתינים כָּל חָמֵשׁ, אין אוכלים ואין שורפים [ובאותו זמן החמץ מותר בהנאה], וְשׂוֹרְפִין את החמץ בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.

גמרא

שנינו במשנה, 'רבי יהודה אומר, אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא דרבי יהודה שלֹא אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ, והרי מהתורה מותר לאכול עד סוף שעה שישית, ואף שגזרו חכמים איסור על שעה שישית עצמה, כמבואר בדברי רבי מאיר, הרי זהו כיון שאדם עשוי לטעות בשעה אחת, אך מדוע סובר רבי יהודה שיש להחמיר ולאסור אכילה גם בשעה חמישית. מבארת הגמרא, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים מִשּׁוּם יוֹם הַמְּעֻנָּן, דְּכֵיוָן דְּלֵיכָּא חַמָּה – כיון שאין השמש נראית בו, אָתֵי לְמִטְעֵי – עשויים בני אדם לטעות אפילו ביותר משעה אחת, וּמִיחְלַף לֵיהּ חָמֵשׁ בְּשֶׁבַע – ותתחלף להם שעה שביעית, שיחשבו שהיא עדיין שעה חמישית, ולכן הרחיקוהו מאיסור תורה שתי שעות, ואמרו שאוכלים רק עד סוף שעה רביעית.

מקשה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך שאנו חוששים אפילו לטעות מרובה, אֲפִילוּ אַרְבַּע נַמִי לֹא לֵיכוּל – מדוע לא גזרו חכמים איסור אכילה גם בשעה הרביעית, מחשש לטעות כזו. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, אַרְבַּע – שעה רביעית, זְמַן סְעוּדָה לַכֹּל הִיא – זהו זמן הסעודה של כל בני האדם, והכל בקיאים בשעה זו, וְלֹא אָתֵי לְמִטְעֵי – ולא יבא האדם לטעות בשעה השביעית ולסבור שזו שעה רביעית.

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שאוכלים רק עד סוף שעה רביעית, ואילו בשעה חמישית אסור החמץ באכילה מדרבנן [ומותר בהנאה].

הגמרא מבארת את דין שריפת חמץ כשחל י"ד בניסן בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מְבַעֲרִין אֶת הַכֹּל – את כל החמץ מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְשׂוֹרְפִין תְּרוּמוֹת תְּלוּיוֹת – ספק טמאות ספק טהורות, וטְמֵאוֹת ודאי, וּטְהוֹרוֹת ודאי, וּמְשַׁיְירִין מָזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת אף מִן התרומות הַטְּהוֹרוֹת, כְּדֵי לֶאֱכוֹל מהן בשבת עצמה, עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת, אך אין משאירים חמץ לסעודה שלישית, שהרי לאחר שעה חמישית כבר אסור לאכול חמץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא, שֶׁאָמַר כן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.

 סליקא להו אור לארבעה עשר