מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 8

משנה

איסור אכילת חמץ מן התורה הוא מחצות היום של י"ד בניסן, כלומר, מתחילת השעה השביעית שביום [בשעות זמניות, לפיהם מתחלק היום לשתים עשרה שעות שוות], אמנם חכמים הוסיפו והקדימו את זמן איסור החמץ, ובמשנה לעיל (פרק ראשון) נחלקו תנאים בגדרי וזמני איסור זה שאסרו חכמים. משנתנו מביאה דין נוסף בענין זה, ובגמרא יבואר כדעת איזה תנא נשנתה משנתנו.

ביום י"ד בניסן, כָּל שָׁעָה שֶׁעדיין מוּתָּר לאדם לֶאֱכוֹל חמץ, מַאֲכִיל – רשאי לתת מהחמץ לִבְהֵמָה וְלַחַיָּה וּלְעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לְנָכְרִי, וּמוּתָּר בְּהֲנָאָתוֹ. אבל לאחר שעָבַר זְמַנּוֹ המותר באכילה, והיינו מתחילת שעה שישית, שאסרו חכמים את החמץ באכילה, אָסוּר גם בְּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִיק בּוֹ תַנּוּר וְכִירַיִם, אפילו שזו דרך הבערה וביעור החמץ, מכל מקום הרי הוא נהנה מחום האש, ואסרו חכמים להנות מהחמץ בשעה זו.

עתה מבארת המשנה את דרך ביעור החמץ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מצוות בִּעוּר חָמֵץ מתקיימת אֶלָּא על ידי שְׂרֵפָה, ולמד זאת מדין בשר קדשים שנותר במקדש לאחר זמן אכילתו, שהוא אסור בהנאה וחייבים כרת על אכילתו, ואמרה התורה שיש לשורפו, כך גם בחמץ, שהוא דומה ל'נותר' בכך שהוא אסור בהנאה ויש חיוב כרת על אכילתו, שיש לשורפו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין ללמוד חמץ מנותר, שהרי יש איסורי הנאה אחרים שיש בהם כרת ומכל מקום אין בהם חיוב שריפה, ולכן אין צורך לשרוף את החמץ, אלא מְפָרֵר את החמץ וְזוֹרֶה לָרוּחַ, אוֹ מפרר ומַטִּיל אותו לַיָּם.

גמרא

שנינו במשנה, 'כל שעה שמותר לאכול, מאכיל לבהמתו' וכו'. אומרת הגמרא, מַתְנִיתִין – משנתנו, בה מבואר שבכל זמן שהחמץ מותר באכילה מותר הוא בהנאה, ובשעה שנאסר באכילה נאסר גם בהנאה, דְּלֹא כְּשיטת רַבִּי יְהוּדָה היא, דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה – שהרי לדעת רבי יהודה במשנה לעיל (שם) הָא אִיכָּא חָמֵשׁ – הרי יש את השעה החמישית, דְּאֵינוֹ אוֹכֵל וּמַאֲכִיל – שהחמץ אסור באכילה לכל אדם, ואף לכהנים, ומותר הוא בהנאה, וּכְבָר פָּסַק רַב (שם) שהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

עוד שנינו במשנה, 'כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה וכו' וּמוּתָּר בְּהֲנָאָתוֹ', וסברה עתה הגמרא שדין זה ש'מותר בהנאתו' נאמר לגבי השעה שבה מותר להאכיל את החמץ לבהמתו. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, מאחר וכבר אמרה המשנה שרשאי להאכיל את החמץ לבהמתו ולמוכרו לגוי, כלול בזה שמותר הוא בהנאתו, ומדוע הוצרכה המשנה לחזור ולכתוב זאת בפירוש. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה לומר זאת, אלא לענין הזמן שלאחר איסור ההנאה, ובאופן שֶׁחֲרָכוֹ קוֹדֶם זְמַנּוֹ – ששרף את החמץ קודם שהגיע זמן האיסור, עד שאינו ראוי אפילו לאכילת כלב, וכוונתה לחדש שבאופן זה מותר החמץ השרוף בהנאה אף לאחר שהגיע זמן האיסור, וְכִדבריו דְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא, חמץ שחֲרָכוֹ קוֹדֶם זְמַנּוֹ, מֻתָּר בְּהֲנָאָתוֹ אֲפִילוּ לְאַחַר זְמַנּוֹ, כיון שכבר אין לו שם 'חמץ' כלל [ובאמת מותר הוא אפילו באכילה, אלא כיון שהחמץ שרוף אף אם יאכלנו האדם אין זו נחשבת 'אכילה', ולכן נקט רבא שחמץ זה מותר רק בהנאה], אבל לאחר שהגיע זמן האיסור אין די בחריכה כזו, אלא יש צורך לשורפו לגמרי.

אָמַר חִזְקִיָּה, מִנַּיִן לֶחָמֵץ בְּפֶסַח שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ג) 'לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ', ומכך שאין קוראים את הפסוק בלשון 'לֹא יֹאכַל', שמשמעותו רק איסור אכילה, אלא בלשון 'לֹא יֵאָכֵל', יש לדרוש את כוונת הפסוק שלֹא יְהֵא בּוֹ הֶיתֵּר אֲכִילָה, כלומר, לא יגרום החמץ לאכילה, וכיון שמכל הנאה יש רווח שיכול לשמש לקניית מאכלים, נחשב כל איסור הנאה כמביא לידי הנאת אכילה, ולימדה בכך התורה שאסור החמץ בהנאה בימות הפסח.