219. זהירות (א)

עִנְיַן הַזְּהִירוּת הוּא לְהִזָּהֵר וּלְהִשָּׁמֵר מִכָּל דָּבָר רַע וּמִכָּל צַד נִדְנוּד אִסּוּר, יוֹתֵר מִמַּה שֶׁנִּזְהָר הָאָדָם שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר מֵעַל אֵשׁ יוֹקֶדֶת אוֹ תַּחַת חֶרֶב חַדָּה. כִּי לַעֲבוֹר אֶת פִּי ה', וְלִגְרֹם צַעַר וָכַעַס וּפְגָם לְמַעְלָה, הוּא מַר יוֹתֵר מֵאֶלֶף מִיתוֹת וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם וּמִכֹּל הָרָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְקָשֶׁה יוֹתֵר מֵחֶבְלֵי מִיתָה. וְלָכֵן הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יִבְרַח מִמֵּאָה שְׁעָרִים שֶׁל הֶתֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בְּשַׁעַר אֶחָד שֶׁל אִסּוּר, וְלֹא יִשְׁמַע לְקוֹל יִצְרוֹ הָרַע שֶׁמֵּקֵל בְּעֵינָיו אֶת הָאִסּוּרִים, וּמְבַקֵּשׁ לוֹ טְעָנוֹת שָׁוְא וְהֶתֵּרִים, וּמִיּוֹם לְיוֹם מַרְגִּילוֹ בְּאִסּוּרִים, עַד שֶׁנַּעֲשִׂים לוֹ כְּהֶתֵּר. וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, כִּי בְּעוֹבְרוֹ אֲפִילוּ עֲבֵרָה קַלָּה, גּוֹרֵם רָעָה גְּדוֹלָה, וּמַרְאֵה בָּזֶה שֶׁאֵינוֹ חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ.