235. זלזול (א)

צָרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לְזַלְזֵל בִּכְבוֹד אֲחֵרִים, לֹא בְּדִבּוּר וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה, וְאֵין קָרוּי 'נָקִי' אֶלָּא אָדָם הַזָּהִיר וְזָרִיז לַחְשֹׁב הֵיטֵב קֹדֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר לַחֲבֵרוֹ, אוֹ קֹדֶם שֶׁיְּדַבֵּר אֵיזֶה דִּבּוּר לַחֲבֵרוֹ, אוֹ עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁיְּצַיֵּר בְּעַצְמוֹ אִילוּ הָיָה חֲבֵרוֹ עוֹשֶׂה לוֹ אוֹ מְדַבֵּר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂה זֶה אוֹ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אִם הָיָה נִרְאָה לוֹ זִלְזוּל וּמַרְגִּישׁ צַעַר, אָז לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן גַּם לַחֲבֵרוֹ. וְאָמְרוּ חז"ל 'דַּעֲלָךְ סָנִי לְחַבְרָךְ לֹא תַּעֲבִיד, זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה'. וְאָמַר הֶחָכָם, אֵין דָּבָר קַל בָּעוֹלָם כְּמוֹ לִמְצוֹא וּלְהַכִּיר מוּמֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵין דָּבָר קָשֶׁה בָּעוֹלָם כְּמוֹ לְהַכִּיר מוּמֵי עַצְמוֹ.