240. זמירות

כַּמָּה מְהֻלֶּלֶת אֲמִירַת הַזְּמִירוֹת (-פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה) בְּכָל יוֹם, וְסוֹדָם רָם, וְרֹאשָׁם מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, לְזַמֵר עָרִיצִים וּלְהַכְרִית כָּל הַקְּלִפּוֹת הַחִיצוֹנִים. וּמִי שֶּׁמְּאַחֵר לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּאֹפֶן שֶׁהוּא צָרִיךְ לְדַלֵּג חֵלֶק מִפְּסוּקֵי דְּזִמְרָה – מְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה. וְכָל שֶׁכֵּן אוֹתָם אֲשֶׁר בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לוֹמְדִים שְׁאָר לִמּוּדִים, תְּהִלִּים וּמַעֲמָדוֹת וְכַדּוֹמֶה, אוֹ יוֹשְׁבִים בַּעַזָרַת בֵּית הַכְּנֶסֶת לְהַרְבּוֹת שִׂיחָה, וּמְדַלְּגִּים בִּזְמִירוֹת, אוֹי לָהֶם מֵעֶלְבּוֹנָן שֶׁל זְמִירוֹת, וַהֲרֵי הֵם כְּמַחְלִיף מַרְגָּלִיּוֹת עַל פְּרוּטוֹת אוֹ חֲרָסֵי הָאֲדָמָה, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי אֲפִילוּ לִלְמֹד לֹא טוֹב בִּמְקוֹם אֲמִירַת הַזְּמִירוֹת, וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טוֹב.

וְכָל אָדָם יַחְשֹׁב בְּעַצְמוֹ, אִילוּ הָיָה עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ וּמְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, וְכִי הָיָה מַפְסִיק בְּאֶמְצַע לִכְבוֹד אֵיזֶה אָדָם, בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא, כִּי גָּדוֹל כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ וְאֵין רָאוּי לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע שִׁבְחוֹ מִשּׁוּם כְּבוֹד שׁוּם אָדָם. וְאִם לִכְבוֹד מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כָּךְ, לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמִּתְחִלַּת הַזְּמִירוֹת עַד סוֹף הַתְּפִלָּה הַכֹּל הוּא קֶשֶׁר אַמִּיץ, בּוֹנֶה עֲלִיּוֹתָיו בַּשָּׁמַיִם, וְאֵין רָאוּי לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם.