(247) חלק שני, פרק ב

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי, וִהְיִיתֶם קדֹשִים לֵאלֹקַיכֶם". וְהִנֵּה לִכְאוֹרָה, מַה שֶּׁאָמְרָה הַתּוֹרָה: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי" הוּא מְיֻתָּר, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב מִקֹּדֶם: "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", וְהָיָה לוֹ לִכְתֹּב שָׁם: "וִהְיִיתֶם קדֹשִים לֵאלֹקַיכֶם"? אֶלָּא הַכָּתוּב מְרַמֵּז לָנוּ עוֹד עִנְיָן נָחוּץ מְאֹד, שֶׁאֵימָתַי מוֹעִילִין הַמִּצְוֹת כָּל כָּךְ, שֶׁעַל יָדָם יִהְיֶה הָאָדָם קָדוֹשׁ לַה'? כְּשֶׁהוּא זָהִיר מִלָּתוּר אַחֲרֵי מַחְשֶׁבֶת הַלֵּב וּרְאִיַּת עֵינָיו. וְהִנֵּה אָמְרוּ חֲזַ"ל עַל הַפָּסוּק הַזֶּה: "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" זוֹ מִינוּת, "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" זוֹ זְנוּת. וְכָתַב הַחִנּוּךְ, שֶׁבִּכְלַל מִינוּת הוּא כָּל מַחֲשָׁבוֹת, שֶׁהֵם הֶפֶךְ דַּעַת הַתּוֹרָה, וּבִכְלַל זְנוּת הוּא מִי שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחַר תַּאֲווֹת הָעוֹלָם, עַיֵּן שָׁם.