(248) חלק שני, פרק ב

וּמָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁבֵּיתוֹ מָלֵא רֶפֶשׁ וְטִיט, אֲפִלּוּ אִם יַכְנִיס בְּבֵיתוֹ כְּלֵי זָהָב וָפָז אֵין בֵּיתוֹ מִתְיַפֶּה עַל יְדֵי זֶה, וּמֻכְרָח מִתְּחִלָּה לְהָסִיר הָרֶפֶשׁ וְהַטִּיט וְאַחַר כָּךְ יַכְנִיס הַכֵּלִים הַנָּאִים. וְאַף כָּאן בְּעִנְיָנֵנוּ, לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי נִתָּן לוֹ הַכֹּחַ וְהָעֹז עַל יְדֵי הִתְדַּבְּקוּתוֹ לַתּוֹרָה וְלַמִּצְוֹת, שֶׁיּוּכַל לְהַשְׁרִישׁ בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ קְדֻשַּׁת ה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אֲבָל אֵימָתַי? כְּשֶׁלֹא יַנִּיחַ לַיֵּצֶר לְהִתְאַכְסֵן שָׁם עַל יְדֵי דֵּעוֹתָיו הַכּוֹזְבוֹת אוֹ הִרְהוּרָיו הַמְטֻנָּפִים. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, (וְהַיְנוּ שֶׁתִּשְׁמְרוּ עַצְמְכֶם מִכָּאן וּלְהַבָּא שֶׁלֹּא תַּעֲשׂוּ כֵּן), לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי" וְגוֹ'. וְהַיְנוּ כְּשֶׁתִּהְיוּ זְהִירִים מִלָּתוּר וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל, יָבוֹא מִזֶּה הָעִנְיָן הַגָּדוֹל, שֶׁעַל יְדֵי עֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת תִּהְיוּ מְקֻדָּשִׁים לַה' (כְּמוֹ שֶׁתִּקִּנוּ לָנוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה לְבָרֵךְ עַל הַמִּצְוָה: אֲשֶׁר קדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וְהַאי לְמַעַן אַ"וִהְיִיתֶם קדֹשִים" קָאֵי). אֲבָל אִם, חַס וְשָׁלוֹם, "תָתוּרוּ" לֹא יוֹעִילוּ הַמִּצְוֹת שֶׁתִּהְיוּ קדוֹשִׁים. וּכְעֵין זֶה פֵּרֵשׁ לָנוּ הַנָּבִיא: "נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים". וְאַשְׁרֵי הַמִּתְבּוֹנֵן בְּכָל זֶה, וְיִיטַב לוֹ בָּזֶה וּבַבָּא.