(259) חלק שני, פרק ו

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ וְגוֹ', כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים". וְ"אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" הוּא רֶמֶז עַל הַתּוֹרָה (וּמַה שֶּׁאָמַר: "אֲשֶׁר אָהַבְתָּ", שֶׁאֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ), וְהִזְהִיר לָנוּ הַכָּתוּב, שֶׁלֹּא יְחַסֵּר יוֹם אֶחָד מִן הַתּוֹרָה, כִּי הוּא חֶלְקוֹ בַּחַיִּים. וְאָמַר "הֶבְלֶךָ" לִרְמֹז, מִי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּעַצְמוֹ לִשְׁמֹר כָּל הַיָּמִים שֶׁהוּא חַי עַל הָאֲדָמָה, שֶׁלֹּא יֵלֵךְ מִמֶּנּוּ יוֹם אֶחָד לָרִיק. מִי שֶׁמֵּבִין בְּדַעְתּוֹ וְשִׂכְלוֹ שֶׁהָעוֹלָם הוּא עוֹלָם שֶׁל הֶבֶל, וְלֹא נִשְׁלַח לְפֹה, רַק לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתֵהּ דְּמָרֵהּ עָלְמָא לְהַשִּׂיג חֶלְקּוֹ בַּתּוֹרָה וְקִיּוּם הַמִּצְוֹת כְּדֵי לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים לֶעָתִיד לָבוֹא, עַל זֶה הָאִישׁ נוּכַל לְקַוּוֹת בּוֹ שֶׁיִּשְׁמֹר יָמָיו, שֶׁלֹּא יֵלֵךְ מִמֶּנּוּ יוֹם אֶחָד לְאִבּוּד. כְּלַל הַדְּבָרִים: כְּמוֹ הָעֲשִׁירִים הַגְּדוֹלִים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הַשְּׁטָרוֹת הַגְּדוֹלִים עַל כַּמָּה אֲלָפִים (הַנִּקְרָא סֶערְיֶעס), שׁוֹמְרִים בְּתַכְלִית הַשְּׁמִירָה כָּל שְׁטָר וּשְׁטָר שֶׁלֹּא יֹאבַד מִמֶּנּוּ, כִּי כָּל אֶחָד מֵהֶן הוּא הַחֵלֶק מֵעָשְׁרוֹ, כֵּן מַמָּשׁ צָרִיךְ הָאִישׁ הַנִּלְבָּב לִשְׁמֹר אֶת יָמָיו וּשְׁעוֹתָיו, כִּי כָּל יוֹם הוּא חֶלְקוֹ בַּחַיִּים, וְהִנֵּה יָדוּעַ מַאֲמַר הֶחָכָם: אֵין אֲבֵדָה כַּאֲבֵדַת הַזְּמַן, כִּי כְּשֶׁיֹּאבַד לְאָדָם דִּינָר מִכִּיסוֹ, יָכוֹל לְקַוּוֹת שֶׁיִּמְצָאֶנּוּ, אוֹ שֶׁיַּזְמִין לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ דִּינָר אַחֵר תַּחְתָּיו, אֲבָל אִם תַּעֲלֶה לוֹ אֵיזֶה שָׁעָה בַּתֹּהוּ, לֹא יִמְצָאֶנָּה עַד עוֹלְמֵי עַד, וְיַרְגִּישׁ דָּבָר זֶה כְּשֶׁיָּבוֹא לְחֶשְׁבּוֹן לֶעָתִיד לָבוֹא, וְיַעֲרִיכוּ לְפָנָיו בַּמֶּה הוֹצִיא אֶת יָמָיו וּשְׁעוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ". אָמְרוּ חֲזַ"ל: שֶׁמְּאִירִין לוֹ כָּל מַעֲשָׂיו בְּפָנָיו, אָז יִנְהַם בְּעַצְמוֹ עַל הַנְהָגָתוֹ, אֲבָל מִי יוּכַל לְהוֹעִיל לוֹ אָז? וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁיִּתְבּוֹנֵן בְּכָל זֶה בְּעוֹדוֹ בְּחַיָּיו.
עוֹד יֵשׁ לוֹ, לְאָדָם שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת דִּבּוּרוֹ, רֶוַח תְּמִידִי, שֶׁבְּכָל עֵת שֶׁהוּא רוֹצֶה לְדַבֵּר, וְהוּא מִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה חֲשַׁשׁ אִסּוּר שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע אוֹ אוֹנָאַת דְּבָרִים אוֹ לֵיצָנוּת וְכַדּוֹמֶה, וְכוֹבֵשׁ אֶת עַצְמוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, נֶחֱשָׁב לוֹ לְמַעְלָה, כְּאִלּוּ מְקַיֵּם מִצְוָה בְּפֹעַל מַמָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: יָשַׁב אָדָם וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה כְּשֶׁבָּא לְיָדוֹ, נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה, וְיִתּוֹסֵף לוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּשָׁנָה כַּמָּה אַלְפֵי מִצְוֹת.