(262) חלק שני, פרק ז

וְהִנֵּה לְפִי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל, תָּלוּי בָּזֶה בִּנְיַן הַבַּיִת דְּלֶעָתִיד, וְהִנֵּה כָּתְבוּ הַסְּפָרִים בְּשֵׁם הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, דְּבֵי כְּנִישְׁתָּא חֲדָא, אִם הָיוּ שׁוֹמְרִים מִדַּת הַשָּׁלוֹם כִּדְבָעֵי, יְכוֹלִים לִזְכּוֹת לְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. אִם כֵּן בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ תְּלוּיָה בְּיָדֵינוּ. וְיָדוּעַ, שֶׁבְּמִדַּת הַשָּׁלוֹם אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לִזְכּוֹת בָּהּ, רַק אִם נִהְיֶה זְהִירִים מִתְּחִלָּה מֵעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם וְלָשׁוֹן הָרָע), וְכָל אֶחָד שֶׁיִּתְחַזֵּק לְתַקִּן הַחֵטְא הַזֶּה, יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בַּבַּיִת הַבָּנוּי לֶעָתִיד, דְּבִלְתָּם הָיָה הַבַּיִת חָרֵב לְעוֹלָם, חַס וְשָׁלוֹם.

וְהִנֵּה אִם הָיְתָה לָנוּ רְשׁוּת לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה צָרִיךְ כֶּסֶף לָזֶה, יָדוּעַ דְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הָיָה מְנַדֵּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כָּל מַה שֶּׁבְּכֹחוֹ לָזֶה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ גַּם כֵּן חֵלֶקּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּבְעִנְיָנֵנוּ אֵין צָרִיךְ כֶּסֶף כְּלָל, רַק לְהִתְחַזֵּק לְהִתְרַחֵק מִן הַחֵטְא הֶחָמוּר שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע וְשִׂנְאַת חִנָּם, וְלֶאֱחֹז בְּמִדַּת הַשָּׁלוֹם, וְעַל יְדֵי זֶה יְתֻקַּן הַחֵטְא וְנִזְכֶּה לְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וּלְבִנְיַן הַמִּקְדָּשׁ.

וְכַמָּה יִתְרוֹמֵם שְׁמוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַזֶּה, שֶׁהוּא הָיָה הַסִּבָּה לְבִנְיַן הַבַּיִת, וְכַאֲשֶׁר נִמְצָא בִּנְחֶמְיָה, נִרְשְׁמוּ שָׁם לָנֶצַח שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, שֶׁנָּתְנוּ חֵלֶק בַּחוֹמָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בַּבַּיִת גּוּפָא.