(272) חלק שני, פרק יא

פרשת וישב

"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם". שֶׁאָמַר, שֶׁהָיוּ קּוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים וְשֶׁחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת וְשֶׁחֲשׁוּדִים עַל אֵיבָר מִן הַחַי. וְהִנֵּה הַכָּתוּב סִפֵּר לָנוּ, שֶׁלֹּא דִּבֵּר זֶה לְשׁוּם אָדָם, רַקּ לַאֲבִיהֶם, וְכַוָּנָתוֹ הָיְתָה כְּדֵי שֶׁיּוֹכִיחֵם אָבִיו, וְאַף עַל פִּי כֵן עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, שֶׁהָיָה לוֹ לְהוֹכִיחָם בְּעַצְמוֹ מִתְּחִלָּה עַל זֶה, שֶׁדִּין הוֹכָחָה הוּא אֲפִלּוּ תַּלְמִיד לְרַב, וְלֹא לְגַלּוֹת לְאָבִיו. וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיוּ מוֹדִין לוֹ בְּמַה שֶׁקּוֹרִין לָהֶם עֲבָדִים, שֶׁלֹּא כַּדִּין הוּא, כִּי בֶּאֱמֶת יַעֲקֹב קֹדֶם שֶׁנְּשָׂאָן שִׁחְרְרָן וּלְקָחָן לְנָשִׁים, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב: "נְשֵׁי אָבִיו", אוֹ שֶׁהָיוּ מַרְאִין לוֹ עַל עֶצֶם הַחֲשָׁד, שֶׁטָּעוּת הוּא. וּמַה שֶּׁאָמַר שֶׁחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת, טָעוּת הָיְתָה, שֶׁעַל יְדֵי סֵפֶר הַיְצִירָה בָּרְאוּ גֹּלֶם כִּתְמוּנַת אִשָּׁה.
וְאָמְרוּ חֲזַ"ל עַל זֶה בַּמִּדְרָשׁ: "פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה"', שֶׁעַל כֻּלּוֹ נֶעֱנַשׁ מִדָּה בְּמִדָּה: עַל שֶׁאָמַר: קוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים, וְהַיְנוּ שֶׁאִם כֵּן רְאוּיִים לְהִמָּכֵר לַעֲבָדִים מִדָּה בְּמִדָּה, עַיֵּן בְּקדּוּשִׁין ) "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף". וְעַל שֶׁאָמַר, שֶׁחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת חֲשָׁדוּהוּ כָּל מִצְרַיִם בְּאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר. וְשֶׁאָמַר שֶׁחֲשׁוּדִין עַל אֵיבָר מִן הַחַי, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָם שׁוֹחֲטִים טָעוּת הָיְתָה, וְהוֹדִיעַ לָנוּ הַכָּתוּב: "וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים" בִּמְכִירָתוֹ, וְלֹא אֲכָלוּהוּ חַי.