(278) חלק שני, פרק יא

פרשת וישב

וְכָזֶה מָצִינוּ גַּם כֵּן אֵצֶל נָעֳמִי, דִּכְתִיב: "וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי". וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, שֶׁיָּצְאוּ הַכֹּל לִקְבֹּר אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעַז, וְאָמְרוּ הַכֹּל: רְאוּ מָה עָלְתָה לָהּ, שֶׁיָּצָאת לְחוּץ לָאָרֶץ. וְלִכְאוֹרָה מַה זֶּה שֶׁהִזְדַּמֵּן כָּכָה? וְהָאֱמֶת, שֶׁהוּא מִדָּה בְּמִדָּה, דִּבְוַדַּאי בְּשָׁעָה שֶׁהִיא וּבַעְלָהּ נָסְעוּ מִבֵּית לֶחֶם בְּעֵת הָרָעָב מִפְּנֵי הָעֲנִיִּים הַבָּאִים, בְּוַדַּאי נִקְבְּצוּ כֻּלָּם וּבָכוּ בְּאָמְרָם: מִי יְחַיֵּינוּ עַתָּה, בְּעֵת הָרָעָב? וַעֲבוּר זֶה נִגְזַר עָלֶיהָ, שֶׁבְּבוֹאָהּ לְבֵית לֶחֶם תִּהְיֶה הוֹמָה כָּל הָעִיר וְיֹאמְרוּ: רְאוּ מָה עָלְתָה לָהּ, עַד שֶׁהִיא בְּעַצְמָהּ קִבְּלָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין, שֶׁאָמְרָה: "אַל תִּקְרֶאנָה לִּי נָעֳמִי וְגוֹ', וַה' עָנָה בִי" וְגוֹ'.

אָכֵן נִתְבּוֹנֵן נָא עוֹד וְנִרְאֶה גֹּדֶל טוֹבוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבָּעֹנֶשׁ גּוּפָא נִסְבְּבָה טוֹבָה גְּדוֹלָה, שֶׁהוּכַן בָּזֶה מָקּוֹם לְהָשִׁיב לָהּ שְׁבוּתָהּ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתָהּ, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעַז, הוּכַן לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁיִּשָּׂא אֶת רוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וּ"מֵה' אִשָּׁה" וְגוֹ', וְעַל יְדֵי זֶה יִוָּלֵד לָהּ עוֹבֵד, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהוּא מַחְלוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַמְקֻבָּלִים, שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר: "יֻלַּד בֶּן לְנָעֳמִי וְגוֹ', וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ". כְּלַל הַדָּבָר, צָרִיךְ הָאָדָם לְהַאֲמִין, שֶׁמִּפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵּצֵא הָרָעוֹת, וְאִם נִסְבָּב אֵיזֶה דְּבַר צַעַר, צָרִיךְ לֵידַע, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה דָּבָר טוֹב.