(283) חלק שני, פרק יא

פרשת וישב

וְיֵשׁ עוֹד עִנְיָן נוֹרָא מְאֹד שֶׁנִּסְבַּב לִיהוּדָה, שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה מְגֻלְגָּלִין בַּאֲרוֹן שֶׁהָיָה מְנֻדֶּה, עַד שֶׁבָּא מֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וּבִקֵּשׁ עֲבוּרוֹ: שְׁמַע, ה' קוֹל יְהוּדָה, וְהִתִּירוּ לוֹ נִדּוּיוֹ. לֹא הֲווֹ מְעַיְלֵי לֵהּ לִמְתִיבְתָּא דִּרְקַיעָא. עַל זֶה בִּקֵּשׁ: וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ. לֹא הֲוָה יָדַע לְמִשְׁקַל וּלְמִטְרֵי בִּשְׁמַעְתָּא. יָדָיו רַב לוֹ, וְעַיֵּן שָׁם עוֹד. וְכָל זֶה בָּא לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאָמַר: "אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ", וְהוּא כְּבָר הֱבִיאוֹ, אַךְ קַלְלַת חָכָם מִתְקַיֶּמֶת אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי. וּכְבָר אָמַרְנוּ, שֶׁמַּה שֶּׁהָאָדָם מְדַבֵּר הוּא הַכֹּל בְּהַשְׁגָּחָה, וְזוֹ הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת ה' יִתְבָּרַךְ. וְנִרְאֶה לִי שֶׁהוּא מִפְּנֵי שֶׁיָּדוּעַ, שֶׁהֶחֱרִימוּ כָּל מִי שֶׁיְּגַלֶּה זֶה לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, וְשִׁתְּפוּ שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְעַל כֵּן נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵאֵת יַעֲקֹב אָבִינוּ, עַד לְבַסּוֹף שֶׁכָּתוּב: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹּב אֲבִיהֶם", וּכְמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם הַתַּרְגּוּם: וּשְׁרַת רוּחַ דְּקֻדְשָׁא, וְתַחַת הַחֵרֶם הַזֶּה נִגְזַר עָלָיו, שֶׁתִּסְתַּלֵּקּ מִמֶּנּוּ הַקְּדֻשָּׁה לְגַמְרֵי, כְּמוֹ אָדָם שֶׁהוּא מָחְרָם מַמָּשׁ, וְעַל כֵּן נִסְבַּב הַדָּבָר שֶׁיְּהֵא מְקַבֵּל נִדּוּי עַל עַצְמוֹ שֶׁיאמַר: "וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים".