(285) חלק שני, פרק יב

פרשת וישב

וְעַתָּה נִרְאֶה הַצַּעַר שֶׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם בְּעִנְיַן הַלֶּחֶם, תַּחַת יְשִׁיבָתָם לֶאֱכֹל לֶחֶם. דְּהִנֵּה כַּאֲשֶׁר הֵבִיאוּ לוֹ אֶת בִּנְיָמִין, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף, הָיוּ סְבוּרִים בְּעַצְמָם, שֶׁבָּזֶה כְּבָר מִלְּאוּ אֶת רְצוֹנוֹ, וְיַרְשֶׁה לָהֶם לֵילֵךְ לְבֵיתָם, אֲבָל לֹא כֵן הָיָה, כְּדִכְתִיב: "וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין, וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא הָאֲנָשִׁים הַבַּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם", וְכֵן לְהַלָּן כְּתִיב: "כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם", "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף וְגוֹ', וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ לָקַחַת אוֹתָנוּ לַעֲבָדִים", וּבְפָסוּק ל"א: "וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם", "וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ". וְכֵן כָּל הָעִנְיָן שֶׁל הַגָּבִיעַ, הַכֹּל נִסְבַּב עַל יְדֵי הַסְּעֻדָּה, שֶׁרָאוּ אֶת הַגָּבִיעַ בַּסְּעֻדָּה, שֶׁהָיָה מְנַחֵשׁ בּוֹ, וּמָצָא מָקוֹם לַחְשֹׁד אוֹתָם, שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה מְבַקְּשָׁם לֵישֵׁב אִתּוֹ בַּסְּעֻדָּה וְלִרְאוֹת אֶת הַגָּבִיעַ, שֶׁהָיָה מְנַחֵשׁ בּוֹ, בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לָבוֹא לְבַסּוֹף לַחֲשָׁד שֶׁל הַגְּנֵבָה וְלָבוֹא לִידֵי הַצַּעַר הַגָּדוֹל, שֶׁנִּתְרַצּוּ עַל יְדֵי זֶה לִהְיוֹת כֻּלָּם עֲבָדִים.

אֲבָל בֶּאֱמֶת הָיָה כָּל זֶה מִדָּה בְּמִדָּה. תַּחַת יְשִׁיבָתָם לֶאֱכֹל לֶחֶם בְּעֵת שֶׁהוּא מֻנָּח בַּבּוֹר, נִגְזַר עֲלֵיהֶם גַּם כֵּן הִזְדַּמְּנוּת שֶׁל יְשִׁיבָה לֶאֱכֹל לֶחֶם בְּאֹפֶן מַבְהִיל שֶׁל צַעַר גָּדוֹל וְנוֹרָא, עַד אֲשֶׁר אָמַר יְהוּדָה בְּעַצְמוֹ: "מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק, הָאֱלֹקִים מָצָא עֲוֹן עֲבָדֶיךָ, (וְהוּא כִּמְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ הַדִּין שֶׁל מַעְלָה). הִנֶּנוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי" וְגוֹ'. וּבָזֶה נִסְתַּלֵּק מֵעָלָיו עִקַּר הַדִּין שֶׁל הַמְּכִירָה. (וַהֲגַם שֶׁיּוֹסֵף לֹא נִתְרַצָּה עֲדַיִן בְּפָרָשָׁה זוֹ וְאָמַר: "עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם, וְרַק הָאִישׁ הַנִּמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִשָּׁאֵר לְעֶבֶד". יְהוּדָה לֹא הִסְכִּים לָזֶה. "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה', וְגוֹ', עַד סוֹף הָעִנְיָן. "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" וְגוֹ').

וְהִנֵּה מִכָּל הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא הַזֶּה, נוּכַל לְהָבִין כַּמָּה צָרִיךְ אָדָם לִשְׁמֹר דִּבּוּרוֹ וּמַעֲשָׂיו. וְכֵן מִיּוֹסֵף נוּכַל לְהָבִין אֶת מִדָּתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁאָמַר: "וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה" וְכֵן בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה: "וַיְנַחֵם אֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם". וּרְאֵה עוֹד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁלֹּא סִפֵּר לְאָבִיו מֶה הָיְתָה הַסִּבָּה אִתּוֹ, עַד שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ, לְאָבִיו, בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ קֹדֶם פְּטִירָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּקְּרָא: "וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ" וְגוֹ'. וְיוֹתֵר מִזֶּה מָצִינוּ בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל, שֶׁהָיָה נִזְהָר מִלְּהִתְיַחֵד עִם אָבִיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ אֶחָיו שֶׁיְּסַפֵּר לְאָבִיו מַה שֶּׁקָרָה לוֹ אִתָּם.