301. יצר (ג)

וְאִלּוּ בְּשָׁמְעָם שֶׁהוּא אִסּוּר חָמוּר, וְהוּא מְפֹרָשׁ בַּמִּשְׁנָה וּגְמָרָא וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ, כְּגוֹן מַה שֶׁשָּׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה 'שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִים וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים', וְכֵן 'כָּל הַמַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ וּבָטֵל מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם', וְכֵן 'הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם', וְכָהֵנָּה רַבּוֹת שֶׁמְּפֹרָשׁ אִסּוּרָן וְחֻמְרָתָן בְּפִרְקֵי אָבוֹת שֶׁמְּשׁוֹרְרִים אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכָל מַה שֶׁדּוֹרְשִׁים הַחֲכָמִים אֵצֶל הֲמוֹן הָעָם אֵינָם עִנְיְנֵי חֲסִידוּת, אֶלָּא אִסּוּרִים מַמָּשׁ, וְאִם בְּשָׁמְעָם הָיוּ נוֹתְנִים לֵב לְהִתְחָרֵט עַל הָרָעָה וְלָשׁוּב מִדַּרְכָּם הָרָעָה – הָיָה טוֹב, אֲבָל הַצָּרָה הִיא שֶׁאַחֲרֵי שָׁמְעָם כָּל זֹאת – יֵשׁ הַרְבֵּה שֶׁאֵין מַנִּיחִים מִנְהָגָם הָרַע, וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג. אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מִיּוֹם הַדִּין וּמִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה.