302. יצר (ד)

וְאִם יִהְיֶה אִישׁ נִזְהָר, צַדִּיק וְיָשָׁר בְּכָל דְּרָכָיו, רַק בְּדָבָר אֶחָד אֵינוֹ נִזְהָר כְּלָל וְנַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר, בְּשֵׁם 'רָשָׁע' לְאוֹתוֹ דָּבָר יִקָּרֵא. וּגְדוֹלָה מִזֹּאת כָּתַב רַבֵּנוּ יוֹנָה, שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר אֲפִילוּ רַק בְּדָבָר אֶחָד, וְנַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר, נִקְרָא 'מוּמָר' לְאוֹתוֹ דָּבָר, וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה, כִּי אִם יֹאמַר הָעֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו, כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה, חוּץ מִדָּבָר זֶה, הֲרֵי זֶה מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת. בְּאֹפֶן שֶׁבְּדוֹר יָתוֹם זֶה, כִּמְעַט רוֹב רֻבָּם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם יְכוֹלִים לוֹמַר בְּפֶה מָלֵא, יוֹדֵעַ אֲנִי בְּעַצְמִי שֶׁאֲנִי רָשָׁע מְרֻשָּׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי כִּמְעַט אֵין אָדָם צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא בְּדָבָר אֶחָד שֶׁל אִסּוּר אוֹ מִדָּה רָעָה, שֶּׁנַּעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר.
וְלָכֵן יִשְׁתַּדֵּל הָאָדָם בְּכָל עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְשַׁנּוֹת מִנְהָגוֹ הָרַע, וְלָלֶכֶת בְּדַרְכֵי טוֹבִים, כָּכָה יַעֲשֶׂה הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחוּס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ וְעַל רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ, וְכָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ הָאִישׁ יַעֲשֶׂה, לִכְשֶׁיִּרְצֶה. אֵין דָּבָר נִמְנַע מֵאִתּוֹ, וְהַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִים לוֹ.