(301) חלק שני, פרק יז

פרשות קדושים – בהר

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לְהַלְבִּין פָּנָיו בָּרַבִּים, אַף שֶׁהוּא דֶּרֶךְ תּוֹכָחָה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ תּוֹכָחָה. הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ, גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, כִּדְאִיתָא בְּבָבָא מְצִיעָא: כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. וְאִיתָא שָׁם בַּגְּמָרָא: נֹחַ לוֹ לְאָדָם, שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לָן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב: "הִיא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר" וְגוֹ'. וּמוּכָח מִזֶּה, דַּאֲפִלּוּ אִם אוֹתוֹ הָאִישׁ גַּם כֵּן חַיָּב בַּדָּבָר, אֲפִלּוּ הָכֵי צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ, וּמוּכָח שָׁם עוֹד בַּגְּמָרָא, דְּמִי שֶׁרָגִיל לְהַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

בְּפָרָשַׁת בְּהַר: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". כָּאן הִזְהִירָה הַתּוֹרָה עַל אוֹנָאַת דְּבָרִים דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יַקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ בִּדְבָרִים. וְאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא: גְּדוֹלָה אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ, וְזֶה נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן וְזֶה לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן. וְאָמְרִינַן שָׁם: כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ, חוּץ מִן שַׁעֲרֵי אוֹנָאָה, לְהִפָּרַע מְן הַמְאַנֶּה. וְאוֹנָאַת דְּבָרִים הִיא גַּם כֵּן נִכְנֶסֶת בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא.