(302) חלק שני, פרק יח

פרשת בהעלותך

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶה עַל אוֹדוֹת" וְגוֹ'. מִפָּרָשָׁה זוֹ אָנוּ לְמֵדִים כַּמָּה עִנְיָנִים:

א. שֶׁאִסּוּרוֹ הוּא אֲפִלּוּ אִם הָאִישׁ שֶׁדִּבֵּר עָלָיו הוּא עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ, וְאֵינוֹ מַקפִּיד עַל מַה שֶׁדּוֹבֵר עָלָיו. (דִּלְפִיכָךְ נִסְמַךְ: "וְהָאִישׁ מֹשֶה עָנָו מְאֹד").

ב. אֲפִלּוּ אִם מִתְּחִלָּה הֵיטִיב עִמּוֹ כַּמָּה טוֹבוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁהָיָה מִסְכֵּן בְּאֵיזֶה עִנְיָן, וְהוּא הִשְׁתַּדֵּל בֶּעָמָל רַב, עַד שֶׁהִצִּילוֹ מִן הַסַּכָּנָה. (וְזֶה הָיָה בְּמִרְיָם בְּמַה שֶּׁהִצִּילָתוֹ מִן הַיָּם).

ג. שֶׁאִסּוּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ מְדַבֵּר עָלָיו בִּפְנֵי כַּמָּה אֲנָשִׁים, רַק עִם אֶחָד, וְאוֹתוֹ הָאֶחָד הוּא קְרוֹבוֹ, שֶׁלֹּא יֵלֵךְ וִיסַפֵּר לִשְׁאָר אֲנָשִׁים.

ד. אִם אֶחָד אוֹמֵר עַל גְּדוֹל הַמְּדִינָה: הַנְהָגָתוֹ אֵינָהּ לְפִי גַּדְלוּתוֹ, דְּהַנְהָגָתוֹ זוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָיְתָה רְאוּיָה, אִם הָיָה יָחִיד בַּדּוֹר, אֲבָל בַּאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָחִיד בַּדּוֹר, כִּי הוּא כִּשְׁאָר גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה, הַנְהָגָתוֹ זוֹ גְּבוֹהָה לְפִי עֶרְכּוֹ, גַּם זֶה הוּא לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה, שֶׁטָּעוּתָם הָיְתָה בְּמַה שֶּׁהִשְׁווּהוּ לִשְׁאָר נְבִיאִים וּלְמַדְרֵגַת הָאָבוֹת, כִּדְאִיתָא בְּסִפְרִי, וְלָזֶה הָיְתָה לָהֶם פְּלִיאָה עַל מַה שֶּׁפָּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, הֲלֹא גַּם הֵם לֹא פָּרְשׁוּ. וְלָזֶה הֵשִׁיב לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם וְגוֹ': לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶה" וְגוֹ', שֶׁמַּדְרֵגָתוֹ נַעֲלָה מֵעַל כֻּלָּם, שֶׁבְּכָל רֶגַע הוּא מוּכָן לִנְבוּאָה, וּמֻכְרָח הוּא לִפְרֹש.

"וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרַעַת". כִּי בַּעֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע נְגָעִים בָּאִים. וְהִנֵּה עָנְשׁוֹ לִהְיוֹת מְצֹרָע מֻחְלָט, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא מִמַּה דִּכְתִיב: "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית", וְהוּא מִלְּשׁוֹן לִצְמִיתוּת, וּמְתַרְגְּמִינַן: לַחֲלוּטִין, וְהוֹעִילָה תְּפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶה, אֲבָל לֹא לְגַמְרֵי, וְרַק לַעֲשׂוֹתָהּ מִן מְצֹרָע מֻחְלָט לִמְצֹרָע מֻסְגָּר.