(304) חלק שני, פרק יט

פרשת שלח

וְעַתָּה נְבָאֵר מְעַט אֶת עִנְיַן הַמְרַגְּלִים. דְּלִכְאוֹרָה יִפָּלֵא מְאֹד, מַהִי הַסִּבָּה שֶׁהִטְעֲתָה אוֹתָם לֵירֵד פְּלָאִים כָּל כָּךְ, וְהִטְעוּ אֶת כְּלַל יִשְׂרָאֵל. וְיוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁאַף הַסַּנְהֶדְרִין טָעוּ בָּזֶה, כְּדִכְתִיב: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם" וְגוֹ'; וּפֵרֵשׁ רַשִּׁ"י: סַנְהֶדְרָאוֹת. וְיוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁאָמְרוּ: "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". וּפֵרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁכִּבְיָכוֹל אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם, וְאֵיךְ אָמְרוּ שְׁטוּת כָּזוֹ?
אָכֵן, כַּאֲשֶׁר נִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב נִמְצָא, שֶׁכָּל זֶה הַטָּעוּת שֶׁל מְרַגְּלִים נִמְצָא גַּם אֶצְלֵנוּ מִין יֵצֶר הָרָע זֶה. וְנַסְבִּיר זֶה הָעִנְיָן בְּסוֹף דְּבָרֵינוּ. אַךְ מִתְּחִלָּה נְדַבֵּר אוֹדוֹת הַמְרַגְּלִים, שֶׁהָלְכוּ לְרַגֵּל הָאָרֶץ, כִּי מֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא", וּפֵרֵשׁ רַשִּׁ"י: יֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת גִּבּוֹרִים וְיֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת חַלָּשִׁים; יֵשׁ מְגַדֶּלֶת אוּכְלוּסִין וְכוּ'. וּמָה הָאָרֶץ, הַשְׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה וְגוֹ', וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ, כִּי הָאָרֶץ שֶׁאָנוּ רוֹאִין, פֵּרוֹתֶיהָ גְּדוֹלִים וְטוֹבִים, הִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה, וְכֵן כְּשֶׁאָנוּ רוֹאִין שֶׁהִיא מְגַדֶּלֶת גִּבּוֹרִים וּגְבוֹהֵי קוֹמָה, וְכֵן שֶׁעַמָּהּ רַב הוּא, סִימָן שֶׁאֲוִירָהּ טוֹב מְאֹד. אֲבָל כָּל זֶה הוּא לְמִי שֶׁמַּאֲמִין בְּדִבְרֵי ה', שֶׁהִבְטִיחַ לָתֵת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, וּבְוַדַּאי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם. אֲבָל מִי שֶׁמְפַקְפֵּק בְּעִקַּר הָעִנְיָן, וּמַתְחִיל לְהִסְתַּפֵּק וְלַחֲשֹׁב, שֶׁלְּנַצֵּחַ גִּבּוֹרֵי כֹּחַ כָּאֵלּוּ וְעַם רַב כָּזֶה, צָרִיךְ לָזֶה זְכוּת גְּדוֹלָה מְאֹד, שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל בְּגֶדֶר צַדִּיקִים וּקְּדוֹשִׁים, וְאֵין לָנוּ אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ. כָּל מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה יוֹתֵר בִּמְדִינָה, שֶׁאֲנָשֶׁיהָ רַבִּים מְאֹד וְגִבּוֹרִים וּגְבוֹהֵי קוֹמָה, שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת לָהֶם מִדָּה לְגָבְהָן, הוּא הַכֹּל חִסָּרוֹן אֶצְלוֹ, וְנָפַל לִבּוֹ עַל יְדֵי זֶה.