(306) חלק שני, פרק יט

פרשת שלח

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶה", וּכְפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י שֶׁהִשְׁתִּיקָם, שֶׁאָמַר: "וְכִי זוֹ בִּלְבַד עָשָׂה לָנוּ בֶּן עַמְרָם, וַהֲלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְהוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן" וְכוּ'; וְכַוָּנָתוֹ: אִלּוּ בָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּנוּ בְּדִין, לֹא הָיָה נִקְרַע לָנוּ הַיָּם וְלֹא הוֹרִיד הַמָּן, כִּי גַּם בַּיָּם הָיָה שֶׁלֹּא כָּרָאוּי, כְּמוֹ דִּכְתִיב: "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף". וְכֵן עַל הַמָּן הָיָה מִתְּחִלָּה תְּלוּנָה, וְכֵן כָּל אוֹתוֹ הָעֵת עַד כָּעֵת (וּכְמוֹ שֶׁאָמַר מֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אַחַר כָּךְ: "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה"). וְאַף כָּעֵת עָלֹה נַעֲלֶה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁאָמַר מֹשֶה: "וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ" כַּאֲשֶׁר נָבוֹא שָׁם; "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם (הַיְנוּ אֲפִלּוּ לַעֲלוֹת לֹא נוּכַל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ מִתְּחִלָּה: "עֲמָלֵקּ יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי" וְגוֹ') כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת כֵּלָיו מִשָׁם. וְכַוָּנָתָם: אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגָרֵשׁ אֶת הָאֻמָּה? כְּשֶׁמּוֹצֵא אַחֶרֶת שֶׁהִיא טוֹבָה הֵימֶנָּה, הוּא נוֹתֵן לָהֶם כֹּחַ לְכַלּוֹתָם וּלְהוֹרִישׁ אֶת מְקוֹמָם, אֲבָל כְּגוֹן אָנוּ, שֶׁאָנוּ חוֹטְאִים גְּדוֹלִים בָּעֵגֶל וּבִבְשַׂר תַּאֲוָה, לֹא יְכַלֶּה עֲבוּרֵנוּ אֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת כָּאֵלּוּ, וּמַה שֶּׁהִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, הוּא דַּוְקָא אִם הָיִינוּ זַכָּאִים בְּגֶדֶר צַדִּיקַים, הָיָה מְגָרֵשׁ מִפָּנֵינוּ הָאוֹיֵב, וְהָיָה נוֹתֵן לָנוּ רְשׁוּת לְהַשְׁמִידָם.