(318) חלק שני, פרק כב

פרשת כי תצא

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וְגוֹ', וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְגוֹ', וְיִסְּרוּ אֹתוֹ". וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְּמַלְקִין אוֹתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁעָבַר עַל "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל";

"וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶּסֶף, כִּי הוֹצִיא שֵׁם רַע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל". וְאִיתָא בַּעֲרָכִין בַּמִּשְׁנָה: נִמְצָא הָאוֹמֵר בְּפִיו חָמוּר מִן הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, (שֶׁעַל אוֹנֵס וּמְפַתֶּה אֵין צָרִיךְ לִתֵּן, רַק חֲמִשִּׁים כֶּסֶף, וְגַם אֵינוֹ מִתְחַיֵּב מַלְקוֹת, מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּמוֹצִיא שֵׁם רָע). וְנוּכַל לוֹמַר, דְּזוֹהִי כַּוָּנַת הַכָּתוּב: "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ". וְהַיְנוּ שֶׁהָאָדָם, כְּשֶׁהוּא מִתְבּוֹנֵן לִפְרָקִים עַל עִנְיָנָיו, אֵינוֹ מִתְבּוֹנֵן, רַק עַל מַעֲשָׂיו, אֲבָל אוֹדוֹת דִּבּוּרָיו אֵינוֹ חוֹשֵׁב כְּלָל, כִּי חוֹשֵׁב בְּנַפְשׁוֹ: מַה קִּלְקוּל יוּכַל לְהַגִּיעַ עַל יְדֵי דִּבּוּר, הֲלֹא הוּא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ? אֲבָל בֶּאֱמֶת לֹא כֵן הוּא, כִּי הַקִּלְקוּל שֶׁמַּגִּיעַ לְמַעְלָה עַל יְדֵי דִּבּוּרָיו הוּא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּגִּיעַ עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ", הַיְנוּ שֶׁשָּׁם בִּשְׁעַת הַדִּין יַעֲרִיכוּ לְפָנָיו וְיַרְאוּהוּ לְעֵינָיו (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ") מַה קִּלְקֵל עַל יְדֵי שִׂיחוֹתָיו. וְלֹא אָמַר הַכָּתוּב מַה דִּבּוּרוֹ אֶלָּא "מַה שֵּׂחוֹ", מִשּׁוּם דִּלְשׁוֹן שִׂיחָה נֶאֱמַר עַל דְּבָרִים קַלִּים וּפְשׁוּטִים, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַּלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִין לוֹ, לָאָדָם, בִּשְׁעַת הַדִּין, וְלֹא נֶאֱבָד אֲפִלּוּ דִּבּוּר אֶחָד שֶׁלֹּא נִכְתַּב, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "כִּי עוֹף הַשָׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר". וּבַעַל כְּנָפַיִם, הוּא מַלְאָךְ גַּבְרִיאֵל, כַּיָּדוּעַ, שֶׁהוּא מַכְרִיז לְמַעְלָה כָּל הָעִנְיָנִים הַנַּעֲשִׂים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמַה שֶׁאָמַר: יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, כִּי הָעִנְיָן כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, כִּי כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, הַקּוֹל עִם כָּל אוֹת וְאוֹת שֶׁאָדָם מוֹצִיא מִפִּיו נִמְצָא בָּאֲוִיר, וְלֹא נֶאֱבֶדֶת אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, וְזֶהוּ הָעִנְיָן כְּשֶׁאָדָם מְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, הַקּוֹל עִם כָּל אוֹתִיּוֹתָיו מַגִּיעִים לְאָזְנֵי חֲבֵרוֹ. וּכְעִנְיָן זֶה אָמְרוּ גַּם כֵּן: אָמַר ר' יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר' שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי: גְּדוֹלָה אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, אַף דְּאוֹנָאַת מָמוֹן הוּא בְּמַעֲשֶׂה וְאוֹנָאַת דְּבָרִים הוּא רַק בְּדִבּוּר, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בּוֹ: "וְיָרֵאתָ מֵאלֹקֶיךָ", וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ: "וְיָרֵאתָ מֵאלֹקֶיךָ", וְר' אֶלְעָזָר אָמַר: זֶה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ. ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן וְזֶה לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן. וְכָל שֶׁכֵּן אִם גָּרַם לוֹ זֶה, עַד שֶׁהִלְבִּין פָּנָיו עַל יְדֵי זֶה, גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, וּכְמוֹ דְּאִיתָא שָׁם: כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.