330. כבוד (א)

שָׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, 'הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם'. וְהַטַּעַם הוּא, כִּי כָּל אַחַת מֵהֵן – חַבְרוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת אַחֲרֶיהָ, רָעוֹת רַבּוֹת, אֲשֶׁר מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר תְּכַלֶּנָּה. כִּי הָרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד, כָּל יָמָיו מַכְאוֹבִים, שֶׁכָּל מַעְיָנָיו וְחֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁיְּכַבְּדוּהוּ, וְהוּא יָגֵעַ לְהַעֲשִׁיר, וּמַרְבֶּה בְּהוֹצָאוֹת מֵעִנְיַן הַכָּבוֹד, וְאִם יִקְרֶה פַּעַם שֶׁלֹּא יְכַבְּדוּהוּ, אוֹ אִם יַעֲשׂוּ לוֹ דָּבָר שֶׁלְּפִי דַּעְתּוֹ אֵינוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהוּא זִלְזוּל בִּכְבוֹדוֹ, בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאַב, וְאִם יוּכַל – יַעֲשֶׂה קְטָטָה וּמְרִיבָה, וְאֵשׁ לַהֶבֶת הַמַּחְלֹקֶת עוֹלָה עַד לֵב הַשָּׁמַיִם. וְכָל הַמַּחְלוֹקוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָן אֶלָּא מֵחֲמַת הַגַּאֲוָה, שֶׁרוֹצֶה לַעֲלוֹת בְּגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים, וְסוֹבֵר כִּי לוֹ נָאֶה וְלוֹ יָאֶה הַכָּבוֹד, וְשֶׁדְּבָרוֹ לֹא יָשׁוּב רֵיקָם, וּלְמִי שֶׁמְּזַלְזֵל בִּכְבוֹדוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, נוֹקֵם וְנוֹטֵר כַּנָּחָשׁ, וְכָל רָעָה שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ עוֹשֶׂה, וְאִם לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ דָּבָר, עַל כָּל פָּנִים מִתְרַעֵם עָלָיו וְשׂונֵא אֶת אָחִיו בִּלְבָבוֹ, וְשִׂנְאָתוֹ שְׁמוּרָה נֵצַח, עַד אֲשֶׁר יֵרֵד אָבֵל בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה. זֶהוּ עוֹנְשׁוֹ שֶׁל רוֹדֵף הַכָּבוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָעוֹלָם הַבָּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, כִּי רְדִיפַת הַכָּבוֹד לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יֵצֵא, אֶלָּא הוּא וְלַד הַטֻּמְאָה מִן הַגַּאֲוָה, וְיֵשׁ לוֹ וְלָדוֹת וּוְלָדֵי וְלָדוֹת הַטֻּמְאָה, הַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא – טָמֵא.