(334) חלק שני, פרק כח

וְנַעֲרִיךָ עוֹד לִפְנֵי הַקּוֹרֵא הַחֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בְּאִסּוּר גֶּזֶל, שֶׁכַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הָאָדָם יִזְדַּעְזַע בָּזֶה. וְהוּא, כִּי הִנֵּה בַּמִּדְרָשׁ אִיתָא: שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: לְרָעַתְכֶם נָתַתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה? לֹא נָתַתִּי אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא לְטוֹבַתְכֶם. וְהִנֵּה לִכְאוֹרָה הוּא מֻקְשֶׁה מְאֹד, אֵיךְ נַחֲשֹׁד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא מְקוֹר הַטּוֹב וְהַחֶסֶד, שֶׁיִּתֵּן לָנוּ הַתּוֹרָה לְרָעָתֵנוּ? אֶלָּא בֵּאוּר הָעִנְיָן הוּא כָּךְ: יֵשׁ בַּתּוֹרָה כַּמָּה פָּרָשִׁיּוֹת בְּעִנְיְנֵי הֲלָכוֹת, אֵיךְ לְהַעֲנִישׁ הַחוֹטְאִים, בְּמִיתָה אוֹ בְּמַלְקוֹת אוֹ בְּמָמוֹן. שֶׁיַּחְשֹׁב הָאָדָם, שֶׁאֵלּוּ הָעִנְיָנִים בָּאִים בִּשְׁבִיל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס עַל הַחוֹטֵא, וְעַל כֵּן הֵבִיא עָלָיו הָעֳנָשִׁים לְרָעָתוֹ, אֲבָל בֶּאֱמֶת לֹא כֵן הוּא. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו הָעֳנָשִׁים כְּדֵי לְנַקּוֹתוֹ, שֶׁכֵּן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמְחֻיָּב מַלְקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עַל לָאו דְּאוֹרַיְתָא עַל הַפָּסוּק: "וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ", כֵּיוָן שֶׁנִּקְלָה, הֲרֵי הוּא כְּאָחִיךָ. וְכֵן אֲפִלּוּ בִּמְחֻיָּבֵי מִיתוֹת, אוֹמְרִים לוֹ: הִתְוַדֵּה, שֶׁכֵּן כָּל הַמִּתְוַדֶּה, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וּמִזֶּה נִלְמַד לְכָל עִנְיָנִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, כְּגוֹן בְּגַנָּב, שֶׁכָּתוּב: "אִם אֵין לוֹ, וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ". שֶׁהוּא כְּדֵי לְהָשִׁיב הַגְּזֵלָה לִבְעָלָיו, וְהוּא יִנָּקֶה מֵעֲוֹן גֶּזֶל, אַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד מִקְּדֻשָׁתוֹ, שֶׁמִּתְּחִלָּה יֵשׁ עַל יִשְׂרָאֵל לָאו גָּמוּר שֶׁלֹּא לִשָּׂא שִׁפְחָה, כְּדִכְתִיב: "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וְאַחַר שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין, יוֹרֵד מִקְּדֻשָּׁתוֹ וְנוֹשֵׂא שִׁפְחָה, וּבָנָיו יִהְיוּ עַבְדֵי עוֹלָם. מִכָּל מָקוֹם יָרְדָה הַתּוֹרָה לְסוֹף הַדָּבָר, שֶׁזֶּה כְּדַאי לוֹ יוֹתֵר מִשֶּׁיִּשָּׁאֵר עָלָיו עֲוֹן גֶּזֶל, וְיִצְטָרֵךְ עַל יְדֵי זֶה לַחֲזֹר וְלָבוֹא בַּגֵּיהִנֹּם בְּגִלְגּוּל.