410. מניעה (ב)

יֵשׁ מְנִיעָה רָעָה עַד מְאֹד, כְּשֶׁאָדָם נִמְנַע מִלְּלַמֵּד אֶת חֲבֵרוֹ, צֵא וּלְמַד מַה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַל בֵּית אַבְטִינָס, וּבֵית גָרְמוּ, וְהָגְרַס בֶּן לֵוִי, עַל שֶׁלֹּא רָצוּ לְלַמֵּד לַאֲחֵרִים אֶת מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים וּמַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת וּכְתִיבַת אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת בְּבַת אַחַת, שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם חז"ל אֶת הַפָּסוּק "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב", תִּסְמַרְנָה שַׂעֲרוֹת אֱנוֹשׁ. וְאָמְרוּ גַּם כֵּן שֶׁכָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ, נִקְרָא חוֹטֵא. לָכֵן יִתְחַזֵּק הָאָדָם, וְכָל אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לַעֲשׂוֹת, טוֹבָה גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה, יַעֲשֶׂה, וְלֹא יִמְנַע טוֹב, וְה' לֹא יִמְנַע טוֹב, וְיִזְכֶּה לְרֹב טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבְעוֹלָם שֶׁכֻּלוֹ טוֹב.