409. מניעה (א)

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהַמְּנִיעָה הִיא טוֹבָה בָּהֶם עַד מְאֹד, כְּגוֹן בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ אֲפִילוּ אֶחָד מֵאֶלֶף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צַד נִדְנוּד עֲבֵרָה, וְאֵין בּוֹ מִצְוָה בְּרוּרָה, שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה עָדִיף. וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַכְבִּיד עַל חֲבֵרוֹ בִּדְבָרָיו אוֹ בִּישִׁיבָתוֹ אֶצְלוֹ, אֲפִילוּ אִם זֶהוּ חֲשַׁשׁ רָחוֹק, עָלָיו לַחְשׁוֹשׁ לְכָךְ, וּלְקַיֵּם אֶת הַפָּסוּק בְּמִשְׁלֵי "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ". וּלְעִנְיַן זֶה צָרִיךְ דַּעַת גְּדוֹלָה וְהַנְהָגָה גְּדוֹלָה, כִּי לִפְעָמִים מַה שֶׁנִּרְאֶה לָאָדָם שֶׁיֶּעֱרַב וִיבֻשַּׂם לַחֲבֵרוֹ, בֶּאֱמֶת הוּא בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ קוֹץ מַכְאִיב, וְעַל אַף שֶׁנּוֹשֵׂא לְךָ פָּנִים, בִּלְבָבוֹ יַחְשֹׁב מָתַי תֵלֵךְ לְךָ.

וְהִנֵּה כִּי כֵן, זֶה כְּלָל גָּדוֹל בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה עָדִיף, וְיוֹתֵר טוֹב שֶׁיִּהְיוּ תְּאֵבִים לוֹ וְלִדְבָרָיו, מֵאֲשֶׁר שֶׁיָּקוּצוּ בּוֹ, וַאֲפִילוּ בְּדִבְרֵי דַרְשָנוּת יְהֵא מְקַצֵּר, וְיוֹתֵר טוֹב שֶׁיֹּאמְרוּ 'כַּמָּה קַצְרָן הוּא זֶה' מִשֶּׁיֹּאמְרוּ 'כַּמָּה אָרְכָן הוּא זֶה'. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין דְּבָרָיו עוֹשִׂים פֵּרוֹת, יִמְנַע עַצְמוֹ מִלִדְּרֹשׁ דִּבְרֵי מוּסָר, רַק יִדְרוֹשׁ דִּבְרֵי אַגָּדָה הַמּוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר, רַק יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח, וִיכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, וְיֹאהַב אֶת הַחֲשָׁשׁ, בְּאֹפֶן שֶׁיִּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וְאָדָם.