על אחת כמה וכמה ישמח האיש על כמה מצוות שהאדם נהנה מהם בעצמו וגם מקבל עליהם שכר, כגון המברך את ה' על הנאותיו ועל חסדיו, והמתפלל ומבקש צרכיו וכדומה, למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש דבר מתוק מזה. וכן האוכל ושותה בשבת ויום טוב וכדומה, למצוה תיחשב לו, ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר. ואפילו בדברים שאינם מצוה, אלא רשות, כגון שאוכל ושותה וישן ונושא ונותן, אם עושה לשם שמים – למצוה תחשב לו, ומקבל שכר, על זאת ישמח ישראל בעושיו שמחה רבה, אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.

ואמרו חז"ל שאין שכר מצוה ניתן בעולם הזה, אבל בשכר השמחה שאדם שמח בעשיית המצוות – אדם אוכל שכרו בעולם הזה. והשכר היותר גדול שיש על השמחה הוא בכך שזוכה להשגת החכמה והשגת השלמות, שכן גילה סודו רבנו האר"י ז"ל, שמה שזכה להשגת חכמה נפלאה והשגת רוח הקדש, הכל היה בשביל שהיה שמח שמחה רבה בעוסקו בתורה ובקיימו כל מצוה – יותר ממוצא שלל רב, נמצא ששכר שמחה של מצוה – מצוה.