469. ענייה (א)

עֲנִיַּת 'אָמֵן', וִ'יהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא', וּ'בָרְכוּ' וּ'קְדֻשָּׁה', הֵם דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִים בָּהֶם, יֵשׁ שֶׁנּוֹהֲגִים כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמַע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתָּח פִּיו לַעֲנוֹת, וְיֵשׁ שֶׁעוֹנִים אָמֵן קְטוּפָה אוֹ חֲטוּפָה אוֹ יְתוֹמָה. וְיָדוּעַ חֹמֶר שֶׁהֶחְמִירוּ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹנֶה אָמֵן, עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה וְאֵינוֹ מְכַוֵּן בַּעֲנִיַּת אָמֵן, עָלָיו נֶאֱמַר "וּבֹזַי יֵקָלּוּ", הֲרֵי שֶׁאֵין דַּי בַּעֲנִיַּת אָמֵן, אֶלָּא צָרִיךְ לְכַוֵּן בּוֹ לְפִי מַה שֶׁהוּא, שֶׁאִם הוּא עַל שֶׁבַח, יְכַוֵּן בַּאֲמִירַת אָמֵן שֶׁהַפֵּרוּשׁ הוּא 'אֱמֶת', וְאִם הוּא עַל הַתְּפִלָּה, יְכַוֵּן בַּאֲמִירַת אָמֵן שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר 'כֵּן יְהִי רָצוֹן', שֶׁיִּתְקַיֵּם הַדָּבָר, וְאִם יֵשׁ בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁבַח וּתְפִלָּה, יְכַוֵּן בַּאֲמִירַת אָמֵן, 'אֱמֶת, וְכֵן יְהִי רָצוֹן'. וְעַל זֶה יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהִצְטַעֵר, כִּי מִי יוּכַל לוֹמַר שֶׁמְּכַוֵּן כָּךְ תָּמִיד, אַךְ מִכָּל מָקוֹם יִתְגַּבֵּר הָאָדָם לְפָחוֹת לְהוֹסִיף פַּעַם אַחַת יוֹתֵר לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה כְּתִקּוּנָהּ, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ.
וְיִזָּהֵר מֵעֲנִיַּת אָמֵן חֲטוּפָה (-שֶׁחוֹטֵף וְעוֹנֶה לִפְנֵי שֶׁסִּיֵּם הַמְּבָרֵךְ), וּקְטוּפָה (-שֶׁמְּחַסֵּר אֶת הָאוֹת נו"ן שֶּׁבְּסוֹף הַמִּלָּה), וִיתוֹמָה (-שֶׁעוֹנֶה אָמֵן לְאַחַר זְמַן רַב מֵהַבְּרָכָה).