472. עצלות

הָעַצְלוּת הִיא מִדָּה רָעָה עַד מְאֹד, לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ. וְזוֹ מַתָּת אֱלֹקִים הִיא, וְטֶבַע הוּא בָּאָדָם, יֵשׁ מִי שֶׁטִּבְעוֹ לִהְיוֹת אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים, זָרִיז וְנִשְׂכַּר, וְיֵשׁ שֶׁטִּבְעוֹ לִהְיוֹת כָּבֵד וְעָצֵל. וְהִנֵּה, בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הָעַצְלוּת הִיא מִדָּה רָעָה, אֲבָל אֵין בָּזֶה כָּל כָּךְ עָווֹן אוֹ חֵטְא, וְאִם חֲנָנוֹ הַשֵּׁם עֹשֶׁר – אֵין הָעַצְלוּת מֻרְגֶּשֶׁת כָּל כָּךְ, שֶׁהֲרֵי מְלַאכְתּוֹ נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים. אֲבָל לְעִנְיְנֵי רוּחָנִיּוּת – הָעַצְלוּת הִיא רָעָה חוֹלָה, וְאַף שֶׁזֶּה טִבְעוֹ שֶׁל הָאָדָם, אֵין דֶּרֶךְ זוֹ מוֹצִיאָתוֹ מִידֵי עֲבֵרָה, כִּי בְּיַד הָאָדָם לַהֲפֹךְ אֶת טִבְעוֹ וּלְהַחְלִיף אוֹתוֹ עַל יְדֵי עָמָל וִיגִיעָה, וְעַל יְדֵי שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ אֶל הַקָּצֶה הָאַחֵר יָכוֹל לָבוֹא לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִי, וְאָדָם מוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ, וְכָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ – יַעֲשֶׂה, וּלְפִי גֹּדֶל הַצַּעַר כָּךְ הוּא גֹּדֶל הַשָּׂכָר, וְיִגְדֹּר עַצְמוֹ עַל יְדֵי קְנָסוֹת. וְיִתְגַּבֵּר הָאָדָם בְּתַחְבּוּלוֹת, לִהְיוֹת קַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.