אמרו חז"ל, אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו. והטעם שאין אומרים כל השבח בפניו, כדי שלא תזוח דעתו, ולא ירום לבבו. אבל מקצת שבח אומרים, כדי שיזדרז בעשיית הטוב בראותו שיהללוהו בשערים מעשיו, וגם כדי להרבות אהבה ואחוה, שלום ורעות. ולכן צריך פלס ומאזני משפט, שאם רואה אדם שאינו אדוק כל כך באהבת השם, ויש לחוש שתיכבד עליו עבודת המצוה, ראוי להגיד שבחו ושכרה של מצוה שהוא עושה, ולומר לו: אשריך מה טוב חלקך שאתה קונה עולם הבא במעשיך, וכהנה דברים המלהיבים את הלב, כדי שיחזיק במעוזו לעשות מצוות, או כדי שישבחוהו, או כדי לזכות לשכר טוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל לאיש טוב שהוא אדוק באהבת השם ועושה מעשיו לשם שמים ולא בשביל שישבחוהו, ראוי להזהר ולהשמר מלשבחו לפניו כלל וכלל, בפרט בדור יתום זה, כי יצר הגאוה היא רעה גדולה. ואם לעולם יצר הגאוה סמוך, על אחת כמה וכמה בשמעו שיהללוהו בשערים מעשיו. ומאחר שהמחטיא את חברו הוא יותר רע מההורגו, ראוי להזהר מאד שלא להחטיאו בחטא החמור של הגאוה, ושלא לומר שבחו בפניו, ושלא להגיד לו שבח שאמרו עליו שלא בפניו, כי יש לחוש הרבה פן ואולי חס ושלום יחטא ויכעיס את הבורא יתברך שמו בחטא החמור של הגאוה ותאבד נפשו חס ושלום, ואפילו אם יתגבר על יצרו ולא יחטא, מה לו ולצרה הזאת להכעיסו בתגר זה, וראוי לחוס על כבוד קונו ועל נפש חברו.