509. צדקה (א)

אֵין לְשַׁעֵר עַד הֵיכָן מַגִּיעַ כֹּחָהּ שֶׁל מִצְוַת צְדָקָה, וּלְפִי גָּדְלָהּ וְטוּבָהּ שֶׁל מִצְוָה זוֹ – כָּךְ יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו, וּמַקְשֶׁה אֶת לִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּפִי כֹּחוֹ. וְעַל כְּגוֹן זֶה אָמְרוּ חז"ל 'אָדָם נִכָּר בְּכִיסוֹ', כִּי יֵצֶר חִבַּת הַמָּמוֹן רַב מְאֹד, אַשְׁרֵי הַמִּתְגַּבֵּר עָלָיו מִידֵי יוֹם וְנִצּוֹל הֵימֶנּוּ, מַה רַב טוּבוֹ וּמַה טוֹב חֶלְקוֹ וּמַה נָעִים גּוֹרָלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, "הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". וְאַף שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים זֹאת, יֵצֶר לֵב הָאָדָם מַתְעֶה אוֹתוֹ, וּמַרְאֵה לוֹ כְּאִילּוּ כְּבָר קִיֵּם מִצְוָה זוֹ כָּרָאוּי, וּכְבָר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְשֶׁחַיָּיו קוֹדְמִין, וְשֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת בְּמַה שֶׁזָּן אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים. אֲבָל מִי שֶׁהוּא צַדִּיק, יִבְחָן אִם מֵבִיא כְּדֵי מַעֲשֵׂר לִצְדָקָה, וּמַה שֶׁזָּן אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו – אֵינוֹ עוֹלֶה לְחֶשְׁבּוֹן הַצְּדָקָה אֶלָּא לְמִי שֶׁשְּׁעָתוֹ דְּחוּקָה מְאֹד, כַּמְּבֹאָר בַּפּוֹסְקִים.