533. צער (ד)

וְזֶהוּ הַטַּעַם לְכָךְ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִצְטַעֵר צַעַר הַנֶּפֶשׁ עַל מִיתַת הַצַּדִּיקִים, וְעַל כָּל יִסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מִתְיַסְּרִים בִּגְלַל עֲווֹנוֹתֵינוּ, וְגָדוֹל צַעַר הַשָּׁמַיִם עַל כִּי אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ. וַאֲפִילוּ עַל צַדִּיקִים שֶׁמֵּתוּ בְּשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת צָרִיךְ לְהִצְטַעֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר שֶׁכָּל הַמִּצְטַעֵר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עַל מִיתַת בְּנֵי אַהֲרֹן, מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו. וְהַטַּעַם, שֶּׁהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, אִם בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת מַה יַעֲשׂוּ אֱזוֹבֵי הַקִּיר, וְעוֹד יִתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אַיִן, וְאֵין לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ צַדִּיקִים אֲהוּבִים כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת, וּבִגְלַל עֲווֹנוֹת הַדּוֹר – גַּם הַצַּדִּיקִים הַחַיִּים אֵינָם זוֹכִים לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה כָּרָאוּי לְפִי מַעֲלָתָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא 'רָאוּי הָיָה רַב פְּלוֹנִי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ רָאוּי לְכָךְ'. וּמֵחֲמָת חִסָּרוֹן הַדּוֹר עַל כֵּן הַתּוֹרָה הוֹלֶכֶת וְנֶחְסֶרֶת, וְעַל זֹאת רָאוּי לְהִתְמַרְמֵר וּלְהִצְטַעֵר בְּצַעַר גָּדוֹל.
וְכָתְבוּ הַמְּקֻבָּלִים, שֶׁעֲווֹנוֹת הָרְשָׁעִים גּוֹרְמִים בִּלְבּוּל לְמַחְשָׁבוֹת הַצַּדִּיקִים, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לַעֲבוֹד אֶת בּוֹרְאָם עֲבוֹדָה שְׁלֵמָה, וְלִדְבֹּק בּוֹ כָּרָאוּי. לְזֹאת יֶחֱרַד לִבֵּנוּ, וּנְמָרֵר בִּבְכִי תַּמְרוּרִים עַל רָעָה גְּדוֹלָה כָּזוֹ, וְכָהֵנָּה רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת שֶׁגָּרַמְנוּ לְמַעְלָה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ.