549. קנאה (א)

קִנְאָה הִיא מִדָּה רָעָה מְאֹד, כְּמַאֲמָר הַתַּנָּא בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת 'הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם'. וְהִנֵּה יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע, וְחוֹשֵׁק לִהְיוֹת יָחִיד בְּדוֹרוֹ, בְּחָכְמָה וּמַעֲשִׂים בְּעֹשֶׁר וְכָבוֹד, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מִצְטַעֵר כְּשֶׁיֵּשׁ אַחֵר כָּמוֹהוּ אוֹ גָּדוֹל וְטוֹב מִמֶּנּוּ, וּמְקַנֵּא לוֹ וּמְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ וּמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ. וּגְדוֹלָה שִׂנְאָה שֶׁהִיא מֵחֲמַת קִנְאָה, אֵשׁ אוֹכְלָה הִיא לְאֵין מַרְפֵּא. וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדָּה רָעָה זוֹ, כָּל יָמָיו מַכְאוֹבִים, וְאוֹכֵל לֶחֶם הָעֲצַבִּים, וְאֵין לוֹ רֵעִים אֲהוּבִים, וּמַרְבֶּה רִיבוֹת, וְהוּא שָׂמֵחַ לְאֵיד וְרוֹצֶה בְּתַקָלַת חֲבֵרוֹ, וְרוֹצֶה שֶׁיִּכָּשְׁלוּ חֲבֵרָיו בִּדְבַר הֲלָכָה, וְשֶׁיְּקַּצְּרוּ בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְכָהֵנָּה רָעוֹת רַבּוֹת וַעֲבֵרוֹת שֶׁנִּגְרָרוֹת מִן הַקִּנְאָה, וּמִי יוּכַל לְסַפֵּר גֹּדֶל רָעַת הַקִּנְאָה.