567. רחמנות (ב)

יָדוּעַ שֶׁאִסּוּר צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים הוּא מִדְּאוֹרַיְתָא, וְלָכֵן אָסוּר לָאָדָם לְהַכּוֹת כְּלָבִים אוֹ חֲתוּלִים וְכַדּוֹמֶה עַל שֶׁעָשׂוּ לוֹ נֵזֶק, וּבִפְרָט שֶׁעָשׂוּ כֵּן בְּלֹא דַּעַת, וְזוֹ פַּרְנָסָתָם. וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר שֶׁרָאוּי לְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת אֲשֶׁר בְּצֶלֶם אֱלֹקִים נִבְרְאוּ, אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד, כְּאִישׁ אֶחָד וּכְגוּף אֶחָד, וַאֲפִילוּ אִישׁ שֶׁהֵרַע לוֹ וְעָשָׂה עִמּוֹ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ כְּפוֹעֲלוֹ הָרַע, לֹא יִקּוֹם וְלֹא יִטּוֹר, אֶלָּא יְרַחֵם עָלָיו וְיַעֲזְרֵהוּ בְּכָל הַבָּא לְיָדוֹ, וּבְמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד – בָּהּ מוֹדְדִים לוֹ.