602. שבת (ב)

וְהֶעָווֹן הַשֵּׁנִי שֶׁאֲנָשִׁים מֵקִילִים בּוֹ, הוּא אֲמִירָה לְגוֹי לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, שֶׁהֲרֵי אֲפִילוּ אִם הַגּוֹי עוֹשֶׂה מְלָאכָה מֵעַצְמוֹ, לְצֹרֶךְ הַיִּשְׂרָאֵל – אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה.
וְעוֹד דָּבָר שֶׁהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם נִכְשָׁלִים בּוֹ בְּעִנְיְנֵי שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי יָדוּעַ שֶּׁנִּתְּנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיַּעַסְקוּ בַּתּוֹרָה, וְצָרִיךְ לַעֲסֹק בְּשַׁבָּת בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָם נִזְהָרִים בָּזֶה, לַעֲסֹק כָּל הַיּוֹם בַּתּוֹרָה, וּמוֹצִיאִים אֶת הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה בִּדְבָרִים בְּטֵלִים וּבְטִיּוּלִים.
וְיָדוּעַ מַה שֶּׁפֵּרְשׁוּ עַל הַפָּסוּק בִּתְהִלִּים "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט", שֶׁמִּי שֶׁמְּאַבֵּד אֶת הַזְּמַן וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּשַׁבָּתוֹת וּבְמוֹעֲדִים, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ גַּם עַל יְמֵי הַחוֹל, וְלֹא יוּכַל לִטְעוֹן שֶׁלֹּא לָמַד מֵחֲמַת שֶׁהָיָה טָרוּד בְּפַרְנָסָתוֹ, שֶׁהֲרֵי שַׁבָּתוֹת וּמוֹעֲדִים יוֹכִיחוּ – שֶׁאַף שֶׁהָיָה לוֹ זְמַן פָּנוּי לֹא עָסַק בַּתּוֹרָה.