612. שמחה (ב)

וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, כַּמָּה שִׂמְחָה הָיָה שָׂמֵחַ אִם הָיָה מוֹצֵא שָׁלָל רַב, וַהֲרֵי כָּל הָעֹשֶׁר הוּא כְּאַיִן נֶגֶד הַחַיִּים, וְכַמָּה שִׂמְחָה הָיָה שָׂמֵחַ אִם הָיָה נִצּוֹל מִמָּוֶת לְחַיִּים, כִּי כָּל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ, וַהֲרֵי לְפִי הָאֱמֶת כָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הֶבֶל הֵמָּה נֶגֶד חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ 'יָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה'. וְכָל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא כְּאֶפֶס הֵם כְּנֶגֶד עֲשִׂיַּת רְצוֹן הַבּוֹרֵא, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ 'יָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא'. וְאִם אָדָם שָׂמֵחַ בְּמָצְאוֹ שָׁלָל רַב, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת צָרִיךְ שֶׁיִּשְׂמַח עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל קִיּוּם מִצְוַת הַשֵּׁם.