613. שמחה (ג)

עוֹד יִתֵּן הַחַי אֶל לִבּוֹ, מַה יְקַר וּגְדֻלָּהּ נַּעֲשָׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בּוֹ, וְהֵקִים מֵעָפָר דָּל, וְרָצָה בּוֹ שֶׁיְּשָׁרֵת לְפָנָיו, הֲרֵי יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגֵל כְּבוֹדוֹ וְכָל הָעָם יֹאמְרוּ אַשְׁרָיו וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁזָּכָה לְכָבוֹד גָּדוֹל כָזֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁסּוֹף סוֹף הַמֶּלֶךְ הוּא בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹתוֹ, הַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה צָרִיךְ שֶׁיִּשְׂמַח אִישׁ אֲשֶׁר מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר אֵין מִסְפַּר לִגְדוּדָיו, מַלְאָכִים וּשְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר וְאֵין תַּכְלִית, בָּחַר וְרָצָה בָּנוּ לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת לְפָנָיו וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ וּלְדַבֵּר אֵלָיו פָּנִים אֶל פָּנִים בְּכָל עֵת, מַה שֶׁלֹּא נָתַן רְשׁוּת לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וּמִשְׁתַּעְשֵׁעַ בָּנוּ, וְיֵשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ גְּדוֹלָה בְּמַעֲשֵׂינוּ. וְכָל זֶה, אַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ צָרִיךְ לָנוּ כְּלָל, אֶלָּא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, כְּדֵי לָתֵת לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ בְּדָבָר זֶה.