614. שמחה (ד)

וּכְבָר כָּתְבוּ תַּלְמִידֵי הָאֲרִ"י ז"ל, שֶׁכְּשֶׁאוֹמֵר הָאָדָם 'בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת' וְכוּ', וְכֵן בְּאָמְרוֹ, 'עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל… שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת' וְכוּ', יִשְׂמַח כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שִׂמְחָה רַבָּה. וְכֵן בְּאָמְרוֹ, 'אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ', אוֹ בְּאָמְרוֹ, 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו', וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁתִּקְּנוּ לָנוּ בְּנֹסַח תְּפִלּוֹת וּבְרָכוֹת, שֶׁאִם יַעֲמִיק בָּהֶם הָאָדָם, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל כַּמָּה טוֹבָה וִיקָר וּגְדֻלָּה עָשָׂה לָנוּ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגֵל כְּבוֹדוֹ עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר.