הפטרת פרשות בהר בחוקותי

בפרשת השבוע (בחוקותי) מוכיח ה' את ישראל ומזהיר אותם מפני הפורעניות שיבואו עליהם אם לא ילכו בדרך התורה, ומפטירים בנבואה זו של ירמיהו, שגם בה מוזכרים תוכחות מעין אלו, ובזמן ירמיהו התקיימו הפורעניות הללו:

ספר ירמיה פרק טז (יט) לאחר שאמר ה' לירמיהו שהוא עתיד להעניש את ישראל על כך שעבדו עבודה זרה, התפלל ירמיהו לה' לביטול הגזירה, שהרי עבודה זרה היא דבר שאין בו ממשות, ואין מעשיהם אלא כמשחק תינוקות, ואם העונש הוא מפני שהכחישו את אלוקותו של ה', הרי הכל יודעים שה' הוא עֻזִּי וּמָעֻזִּי, וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, ולעתיד לבוא אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ – מכל קצוות הארץ, וְיֹאמְרוּ, אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל, וְאֵין בָּם מוֹעִיל, וכיון שכבר עתה אין בעבודה זרה ממשות, ולעתיד לבוא הכל יידעו זאת, אל תעניש את ישראל על שעסקו בהבלים אלו. (כ) הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים, וְהֵמָּה – והלא ידוע שהמה לֹא אֱלֹהִים, ואין לך להקפיד על מעשים אלו של ישראל. (כא) אמנם ה' השיב לו שאינו מתקנא בעבודה זרה, שידוע שאין בה ממש, אלא מענישם על עצם הדבר שכפרו בה' ובחרו להם דבר שהוא הבל ואין בו ממשות, ולָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם כבר בַּפַּעַם הַזֹּאת, לפני הזמן העתיד לבוא שבו יכירו כל הגויים במלכותו וייחודו של ה', אלא עוד קודם לכן אוֹדִיעֵם [את ישראל] אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי, שיידעו שה' שולט על כל העולמות ומשדד את המערכה כרצונו, וְיָדְעוּ מיד כִּי שְׁמִי ה'.

פרק יז (א) חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל, שעט זה כותב באופן חיצוני, על גבי הקלף, וגם חרוט בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר, שהוא חורט ומעמיק לתוך הקלף, וכך חטאי יהודה היו גם פנימיים בעומק ליבם, וגם חיצוניים, בהנהגתם כלפי חוץ, חֲרוּשָׁה חטאתם עַל לוּחַ לִבָּם, וגם ניכרת מבחוץ, וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם. (ב) כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם – כשם שהם זוכרים תמיד בעומק ליבם את בניהם האהובים, כך יזכרו תמיד את מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם העשויים לעבודה זרה, המזבחות עַל עֵץ רַעֲנָן, כדרך עובדי עבודה זרה להקים מזבחות תחת העצים, והאשרות, שהם עצים המיוחדים לעבודה זרה, נטועים עַל הגְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת. (ג) הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה – ולכן את ההר שלי, וזהו הר הבית שבו בית המקדש, הנמצא במקום הנראה כ'שדה', כי נחרבו כל המקומות הסמוכים לבית המקדש, חֵילְךָ וכָל אוֹצְרוֹתֶיךָ, את הכל לָבַז אֶתֵּן. וכן את בָּמֹתֶיךָ את לבז, בְּחַטָּאת – כעונש על החטאים הנעשים בְּכָל גְּבוּלֶיךָ. (ד) וְשָׁמַטְתָּה – בכך שלא שמעו בקול ה' ולא נשארו בארץ ישראל לאחר שנחרב בית המקדש ונהרג גדליה בן אחיקם, אלא שמטו את הארץ וירדו למצרים [ואם היו נשארים בארץ לא היתה הארץ חריבה, כי השאיר מהם נבוכדנצר כורמים ויוגבים שיעבדו בשדות], וּבְךָ – נעשתה השמיטה גם בהם בעצמם, שיצאו מחירות לעבדות, ומבאר, כיון שהלכת מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, וירדתם למצרים, וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ, כיון שלאחר מכן כבש נבוכדנצר גם את מצרים והעביד אותם, כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי, עַד עוֹלָם תּוּקָד. (ה) כֹּה אָמַר ה', על כך שלא האמינו ישראל לדברי הנביא שאמר להם להשאר בארץ ישראל לאחר חורבן הבית והריגת גדליה בן אחיקם, וירדו למצרים, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, ואינו חושב רק שה' יושיענו, אלא שתהיה הישועה על ידי אדם פלוני, שגם זו דרגה נמוכה של בטחון, אלא וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ, כלומר, אינו בוטח בה' כלל, אלא גם ה'זרוע', שזהו הכח המניע את היד, חושב הוא שיהיה זה על ידי אדם, ונמצא שכל בטחונו הוא באדם ולא בה', וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ לגמרי, הרי הוא ארור. (ו) וְהָיָה אותו אדם כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה – כמו עץ העומד יחידי וערירי בערבה, שאין מגיע אליו שפע מן השמים, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב. וגם משכניו לא תגיע אליו טובה, אלא וְשָׁכַן אצל קוצים חֲרֵרִים [-יבשים] בַּמִּדְבָּר, וגם משרשיו למטה לא יגיע אליו שפע, כיון שהוא נמצא באֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. (ז) ולעומת זאת, בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה', ולא רק שהוא בוטח בכך שה' הוא מסבב הסיבות, אלא שחושב שיבוא הדבר על ידי סיבה פלונית או אדם פלוני, אלא וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ, שהבטחון שלו הוא שלם ומוחלט בה' לבדו, שיושיענו בעצמו, ואינו מסתמך על אמצעים טבעיים כלל, הרי הוא ברוך. (ח) וְהָיָה אותו אדם כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל [-מקום שיש בו יבול ופירות] יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה – לא יירא ויפחד כִּי יָבֹא חֹם, שזהו דבר מצוי, אלא תמיד וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן. וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת, שזהו דבר שאינו מצוי, גם כן לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ [-לא יפסיק לעולם] מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. (ט) ואם תשאל, שהרי ראינו אנשים הבוטחים בה' ואינם מצליחים, על כך משיב הנביא כי צריך שיהיה הבטחון בה' שלם לגמרי, ועָקֹב הַלֵּב מִכֹּל – הרי כל המידות הרעות וציורי החטאים אורבים תמיד על הלב, שהוא שולט על האדם, ומנסים להחטיאו, וְאָנֻשׁ הוּא – והרי זהו לב אנושי, העשוי בכל רגע להתהפך ולשנות את דעתו, ומִי יֵדָעֶנּוּ – מי הוא שיכול לדעת את האמת, אם אותו אדם בוטח בה' כראוי או לא. (י) ורק אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת, לדעת את מחשבות האדם הפנימיות והנסתרות ביותר, וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, שהם דרכי הנפש הפנימיים, וכִּפְרִי מַעֲלָלָיו – כמעשיו החיצוניים, כאשר יודע ה' שהם נובעים מבטחון פנימי בה', אך האדם הרואה רק את המעשים החיצוניים אינו יכול לדעת את מחשבות אותו אדם. (יא) ומלבד התנאי הראשון, שיהא הבטחון פנימי ואמיתי, יש צורך שגם לא יסתרו המעשים החיצוניים לבטחון בה', ואם דואג הוא לאסוף כסף ונכסים במרמה ובדרכים שאינן ישרות, הרי הוא כמו מין עוף ששמו קֹרֵא, אשר דָגַר וְלֹא יָלָד – דרכו לדגור על ביצים של עופות אחרים, שהוא לא ילדם, וכשיגדלו הגוזלים יכירו שאינו אביהם ויעזבוהו, כך עֹשֶׂה ואוסף עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט – עושה זאת בדרכים שאינן הגונות, בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ העושר, ויהיה עוד יותר גרוע ממי שמעולם לא היו לו נכסים רבים, כיון שהוא כבר התרגל לדרכים אלו, ולכן וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל, כי ישאר בו הטבע לחמוס ולעשוק ולעשות כל דברי נבלה. (יב) לאחר שביאר הנביא שיש לאדם לבטוח רק בה', אומר כי כִּסֵּא כָבוֹד – מקום השראת כבודו של מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן – המרומם מכל הסיבות הראשונות, שהוא ה', שאין לפניו כלום, הרי כסא כבודו הוא במְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ, ששם השכין שכינתו והנהגתו שם היא בהשגחה פרטית. (יג) ומפרש מי הוא 'מרום מראשון', מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל – מי שישראל מקווים אליו ובוטחים בו, שזהו ה', הרי כסא כבודו והשגחתו הם במקדש, ולכן כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ – יתביישו על כך שעזבו את הבטחון בה' השוכן במקדש ומשגיח עליו, והלכו לסמוך על בשר ודם ולבקש את עזרתם, וְסוּרַי – והסרים מעם ה', בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ – יתפרסם שמם לדראון עולם כאילו נכתבו שמותיהם בספר והתפרסמו בכל העולם, על כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה'. (יד) עתה חוזר הנביא למה שהתאונן קודם לכן (טו יח) "לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא", והיתה כוונתו לנבואות הזעם שנשלח להינבא, ומכנה אותם בשם כאב ומכה, ומבקש, רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא, שלא יצטרך להתנבא עוד פורעניות, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה, כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה: