הפטרת ראש חודש – תזריע מצורע

בשבת זו, שבת ראש חדש, מפטירים בפרק האחרון שבספר ישעיהו, המתנבא על הגאולה העתידה, ומובא בו הפסוק 'והיה מידי חודש בחודשו, ומידי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה".

פרק סו (א) פרשה זו היא תוכחה כלפי ישראל שבאותו דור, שחשבו שכיון שבית המקדש קיים ומכפר על עוונותיהם, רשאים הם לעבור עבירות כרצונם ולכפר עליהם אחר כך בהקרבת קרבנות לפני ה', עד כדי שסברו שלא יתכן כלל שייחרב בית המקדש שהוא מקום עבודת ה'. כֹּה אָמַר ה', הרי עצם קיומו של בית המקדש והקרבת הקרבנות שבו, אינם מובנים כלל בשכל האדם, מכמה טעמים, א. כיון שמציאות ה' אינה מוגבלת בגבולות ואינה שייכת למקום אחד, כי הלא הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, כמלך היושב על כסא המשפט ומנהיג את עמו, כך ה' משפיע מן השמים את כל ההשפעות, המשתלשלות ויורדות עד לקצוי הארץ, ואם כן אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי, והלא לא יתכן להגדיר את מציאות ה' למקום מסוים. ב. וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי, כי השראת השכינה במקום מסוים מראה כאילו הוא נודד ממקום למקום וצריך למצוא מנוחה במקום מסוים, וזה ודאי לא יתכן במציאות ה'. (ב) ג. עצם הדבר שבני האדם יבנו את הבית עבור ה', נראה כאילו הם משלימים במעשיהם דבר שהיה כביכול חסר לה', וזה לא יתכן, כי הלא וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה, כי האנשים עצמם ופועל ידיהם הכל בא מכח ה', ולא רק תחילת יצירתם נעשתה על ידי ה', אלא וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה – קיומם התמידי של כל הדברים הללו הוא מרצון ה' התמידי, ואם כן איך יעלה על הדעת שיצירי כפיו של ה' יבנו עבורו בית ומקום מנוחה, נְאֻם ה', ואמנם תכלית המקדש והקרבנות שבו היא רק בכך שעושים בני האדם את רצון ה', וההכנעה שמראים בכך שמקיימים את מצוותיו, ולכן, וְאֶל זֶה אַבִּיט, אֶל עָנִי בהנהגתו החיצונית, וּנְכֵה רוּחַ – רוחו שבורה בפנימיותו, וְחָרֵד עַל דְּבָרִי, לשמוע בקול ה' ולעשות רצונו. (ג) אבל אותם שנשארים ברשעותם ואינם שומעים בקול ה', ורק מביאים קרבנות לבית המקדש, אין במעשיהם כל תועלת, כי שוים בעיני ה' שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר לקרבן עם מַכֵּה אִישׁ להורגו, וכן זוֹבֵחַ הַשֶּׂה לקרבן שוה למי שעֹרֵף כֶּלֶב, מַעֲלֵה מִנְחָה על המזבח שוה הוא למקריב לעבודה זרה דַּם חֲזִיר, מַזְכִּיר את ה' על ידי הבאת לְבֹנָה, למי שמְבָרֵךְ אָוֶן – עבודה זרה, והטעם שאין חילוק ביניהם, כי גַּם הֵמָּה, המקריבים קרבנות לה', אינם עושים זאת מחמת ציוויו, אלא בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם – הם בוחרים מרצונם במעשים אלו, כי ה' לא ביקש שיעשו כן ללא חזרה בתשובה והכנעה ראויה, וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה – לכן שוים הם לאותם מקריבי קרבנות לעבודה זרה, החפצים בשיקוצים, כי כיון ששני הצדדים עושים רק את רצון ליבם ולא את רצון ה', אין חילוק בפעולות הנעשות על ידם. (ד) וכיון שהם בחרו לעצמם מצוות והנהגות שלא בחר בהם ה', וכאילו באים לפניו כדי להתלוצץ בהקרבת קרבנות שהם נגד רצונו, גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם, להתלוצץ עליהם, וכנגד מה שחפצו בשיקוצים של עבודה זרה, וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם – יבואו עליהם הדברים שהם פוחדים מהם, יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ, וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי לעבור על מצוות לא תעשה, וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ, לעשות מצוות שבדו מליבם, ולא ציוה עליהם ה'. (ה) עתה פונה אל הצדיקים, שִׁמְעוּ דְּבַר ה', הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ באמת, ולא רק בעשיית מעשים חיצוניים של הבאת קרבנות, כי הנה אותם רשעים צבועים, העוברים עבירות ומקריבים קרבנות, אָמְרוּ שהם אֲחֵיכֶם, כי הם מדמים עצמם אליכם בהתנהגותם החיצונית, אך באמת הם שֹׂנְאֵיכֶם, מְנַדֵּיכֶם, כי בליבם שנאה כבושה אל יראי ה' האמיתיים וחושבי שמו, והם אומרים לכם כי לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה' – רק על ידי הקרבנות המוקרבים בפרהסיא יתכבד שם ה', ומשיב להם הנביא, וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם – ייראה הדבר ותתגלה האמת בעת שה' ישמח אתכם, הצדיקים האמיתיים, וְהֵם יֵבֹשׁוּ, כי אין רצון ה' בחנפים העובדים אותו בפעולות חיצוניות בלבד, אלא רצון ה' בעבודת הלב הפנימית. (ו) כעת מתאר הנביא את האופן שבו תתרחש הגאולה העתידה, ואומר בתחילה באופן כללי את הדברים, ותחילה שומע הוא קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר – קול מהמון העם אשר בירושלים, ולאחר מכן קוֹל מֵהֵיכָל ה', שזהו בית המקדש, ולאחר מכן קוֹל ה' שמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו. (ז) עתה מתאר בפרטות את הקולות ששמע, ותחילה מבאר את 'קול שאון מעיר', ומתנבא כי זמן רב לפני הגאולה כבר תתחיל התעוררות ישראל לעלות לירושלים, ובְּטֶרֶם תָּחִיל – לפני ה'לידה' עצמה, שזהו המשל לגאולה השלימה בעת מלחמת גוג ומגוג, שיתקבצו כל ישראל לירושלים, כבר יָלָדָה – יתקבצו אנשים מבני הגולה לעלות לירושלים, ותהיה לה כביכול 'לידה' קטנה, בכך שיתגוררו בה אנשים רבים מישראל, ובְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ – עוד זמן רב קודם לכן, כשעדיין לא יהיה הזמן הראוי לחבלי לידה, וְהִמְלִיטָה זָכָר – כבר יהיה בה יישוב מועט של יהודים בודדים שיתגוררו בה. (ח) ובעת ה'לידה' האמיתית, והיינו בזמן הגאולה השלימה, יהיו כמה פלאים, אשר עליהם יאמרו, מִי שָׁמַע כָּזֹאת, ומִי רָאָה כָּאֵלֶּה, הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד – מצד חבלי הלידה, שזו מלחמת גוג ומגוג, שבבת אחת תהיה המלחמה בכל הארץ, אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת – מצד הלידה עצמה, שכאילו נולדו בבת אחת המון אנשים, כי פתאום יגיעו כל היהודים מארבע קצוות הארץ, כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ, בפעם אחת. (ט) ועל פליאות אלו משיב ה', על השאלה כיצד 'נולד' כל העם בבת אחת משיב, הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד – הרי אני הושבתי את ישראל על המשבר כדי להכינם ללידה, ואם כן בודאי שתתרחש הלידה עצמה, יֹאמַר ה'. ועל השאלה כיצד באו חבלי מלחמת גוג בכל הארץ משיב, אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי – מאחר וה' בעצמו הוא המביא את הגאולה, בהכרח לא יעצור לעשות רק מקצת הדבר, אלא יעשה את כולו, ולכן יהיו הדברים בכל הארץ, אָמַר אֱלֹהָיִךְ. (י) עתה מבאר את ה'קול מהיכל' ששמע, ואומר כי הקול שיצא יהיה קריאה לאוהבי ירושלים, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם שמחה תמידית, וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, כי ה'גילה' היא השמחה הפתאומית המתחדש מזמן לזמן, וכך יושבי ירושלים יגילו כפעם בפעם על הניסים החדשים שיארעו בה, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, שה'ששון' הוא מורה על המעשים החיצוניים המראים על השמחה, כמו לבישת בגדי חג ושירה עם כלי נגינה, כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ, שהראו עד עתה סימני אבלות חיצוניים, ועתה יראו סימני שמחה. (יא) ומדמה אותם לתינוקות הנמצאים בחיק אמותיהם, לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ, ואחרי שישבעו כל צרכם, לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם, לשם תענוג נוסף, מִזִּיז כְּבוֹדָהּ. (יב) כִּי כֹה אָמַר ה', הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם – השלום שיהיה בירושלים יהיה כנהר ההולך ומתרחב, וזהו הנמשל ל'שוד התנחומים' שבפסוק הקודם, כי בשלום זה יתנחמו מכל הצרות, וזה יהיה להם לשביעה, וּכְנַחַל השׁוֹטֵף את כל אשר ימצא בדרכו, כך יישטף כְּבוֹד הגּוֹיִם ועושרם אל ירושלים, וִינַקְתֶּם, כי זה יהיה כמו התענוג הנוסף לאחר השביעה. ומאחר ודימה הנביא במליצתו את ישראל לתינוק, מוסיף ואומר, עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ – יובילו אתכם בנחת מהגלות לירושלים, כפי שמובילים תינוק ממקום למקום, וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ, כילד שעשועים המונח על הברכיים ומשתעשעים עימו ברוב אהבה. (יג) כְּאִישׁ המתאבל על אימו בחושבו שהיא מתה, אֲשֶׁר אִמּוֹ בעצמה תְּנַחֲמֶנּוּ על ידי שתתגלה אליו ויראה שעודנה חיה, כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, כי האבילות היתה על ההתרחקות מה', ועתה ה' בעצמו ינחם את ישראל, וּבִירוּשָׁלִַם עצמה, שגם עליה התאבלתם, תְּנֻחָמוּ. (יד) ואמנם גם בזמן הגלות האמנתם בגאולה העתידה לבוא, אך עתה, וּרְאִיתֶם אותה בעיניכם, ועד עתה היתה השמחה כבושה בליבכם, אך עתה וְשָׂשׂ לִבְּכֶם ב'ששון' המתפשט מן הלב את האיברים החיצוניים, וְעַצְמוֹתֵיכֶם היבשות כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה מרוב טובה וברכה. ובניגוד לזמן הגלות, שלא נתן ה' שכר גלוי לצדיקים ועונש לרשעים, ומחמת כן היו אנשים המכחישים את השכר והעונש, הרי עתה לא יהיה הדבר כן, וְנוֹדְעָה יַד ה' אֶת עֲבָדָיו, בנתינת שכר, וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו, להענישם. (טו) עתה מבאר את 'קול ה' משלם גמול לאויביו', כִּי הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא להעניש את הרשעים, וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו, כי יהיה העונש מהיר כאש המתפשטת, וכסופת רוח הנושבת על האש ומגבירה את הלהבות [שלא כפי שהיה בזמן הסתר הפנים, שהעונש ניתן לרשע רק לאחר מותו], לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ – כי ה'חֵמָה' תהיה כסופה הנושבת על ה'אף', שהוא העונש עצמו, והחֵמָה תגביר את סערת העונש, וְגַעֲרָתוֹ, שזהו העונש, יתפשט על ידי החֵמָה בְּלַהֲבֵי אֵשׁ, שיתפשטו בכל מחנה גוג. (טז) כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט – העונש הבא מאת ה' יהיה על ידי להבות אש, שיבואו כעונש שמיימי, וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר – וקודם לכן יתחיל העונש על ידי שתהיה חרב איש ברעהו בתוך מחנה גוג, ועל ידי עונשים אלו, וְרַבּוּ חַלְלֵי ה'. (יז) הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת – אותם בני אדם הנראים כמתקדשים ומטהרים את עצמם, ומתבודדים בגנות עם צורת עבודה זרה, אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ בחושבם שצורה זו תהיה אמצעי בינם לבין ה', אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר, יַחְדָּו יָסֻפוּ [-יִכְלוּ] נְאֻם ה'. (יח) וְאָנֹכִי, מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה – מעשיהם והנהגתם של החושבים כך נעשתה כדי לְקַבֵּץ על ידי זה אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת, וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי, ואז יכירו ויידעו את אחדות ה', כי נשגב שמו לבדו, לא כל שיתוף. (יט) וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת – במלחמת גוג ומגוג יתן ה' סימן באותם גויים שישארו בחיים לאחר המלחמה, וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם הרחוקים, שלא השתתפו במלחמת גוג ומגוג, תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד, מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן, הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי, וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי במלחמת גוג, וְהִגִּידוּ אותם פליטים אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם. (כ) ועל ידי שיישמעו הדברים בכל קצוות העולם, וְהֵבִיאוּ הגויים אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה', בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת, וייעשה הדבר במהירות גדולה ובכבוד רב, עד אשר יביאום עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם, אָמַר ה', וגם את אותם יהודים שנטמעו לגמרי בין הגויים, יביאו אותם בטהרה לירושלים כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה'. (כא) וְגַם מֵהֶם – מאותם כהנים ולויים שנטמעו בין הגויים, אֶקַּח לַכֹּהֲנִים ולַלְוִיִּם אָמַר ה', מאחר ועבדו עבודה זרה באונס, לא איבדו את זכותם ואת ייחוסם. (כב) כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, כמוזכר לעיל (פרק סה) שהשמים והארץ ייעשו באופן שלא יהיה בהם עוד שינוי או נזק, עֹמְדִים לְפָנַי להיות מתוקנים ושלמים לעולם נְאֻם ה', כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם מבחינה גשמית, שלא יהיו בהם עוד מלחמות והרוגים, וְשִׁמְכֶם יעמוד גם הוא, מבחינה רוחנית, שלא יהיה בהם עוד שמד ושינוי דת לעבודה זרה, אלא יהיו מאושרים באושר הגשמי ובאושר הרוחני. (כג) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ – בכל חודש, וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ – ובכל שבת, יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי – יבואו בכל פעם אנשים חדשים מאומות העולם לקבל עליהם את מלכות ה' ואת האמונה האמיתית, אָמַר ה'. (כד) וְיָצְאוּ אל עמק יהושפט, שם יהיו כל הרוגי מלחמת גוג ומגוג, וְרָאוּ בְּפִגְרֵי אותם הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי, כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת, וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה, ויהיה זה בדרך נס, על אף שיעבור זמן רב, לזכר רשעתם, וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר: וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי אָמַר ה':