הפטרת פרשת שמיני

בפרשת השבוע מובא מה שאירע לנדב ואביהוא שהקריבו אש זרה לפני ה', ונענשו במיתה, ומפטירים בפרשה זו, בה מובא מה שאירע לעוזה שקרב לארון הברית כדי לתומכו, ומחמת כן נענש ומת.

מלכים ב פרק ו: לאחר שהשיבו הפלישתים את ארון הברית שלקחו במלחמה, היה הארון בקרית יערים, בבית אבינדב. ועתה לאחר שכל ישראל המליכו את דוד, התעורר להעלות את ארון הברית למקום מלכותו בירושלים. (א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר – כל הנבחרים בְּיִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אָלֶף, כדי להעלות איתם את ארון האלוקים. (ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה – מקרית יערים [המכונה 'בעלי יהודה'], ומשם לא נשלחו רק המובחרים, אלא באו כולם, כדי לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם, ומהו השם שנקרא, הוא שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים שנקרא עָלָיו. (ג) אמנם כאשר באו לקחת את ארון ברית ה' טעו בהנהגתם, מכמה פנים, א. וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, כלומר, במקום שיקחו את הארון בכתפיים, כדין התורה, שמו אותו על עגלה שהיתה מביתו ורכושו של אבינדב, ב. וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה, והיה להם ללמוד מהפלישתים שלא הנהיגו את הפרות, אלא הניחום ללכת מעצמם בדרך הישרה, ולא היו צריכים הנהגה, על ידי קדושת הארון. (ד) ג. וַיִּשָּׂאֻהוּ עוזא ואחיו על כתפיהם מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה אל העגלה החדשה, ואף דבר זה לא היה כדין, כיון שהלויים צריכים לשאת את הארון, ולא זרים, ד. ונשאוהו עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים – אחזו בארון ממש, ולא על ידי הבדים, כפי שציוותה התורה, ה. וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן, ואין זה דרך כבוד שילך אדם לפני הארון ואחוריו אל הארון. (ה) ו. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה', ואף שהיה ראוי להם לשמוח, אך לשון 'שחוק' מורה על שנהגו דרך שחוק, ולא כשמחים ברעדה, וגם עשו זאת בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים, וּבְכִנֹּרוֹת, וּבִנְבָלִים, וּבְתֻפִּים, וּבִמְנַעַנְעִים, וּבְצֶלְצֱלִים, והיה מן הראוי שישמחו לפני ה' רק בכלי שיר המיוחדים לעבודה, ועל ידי הלויים, שתפקידם לשורר לפני ה'. (ו) אחרי ששגו בכל השגיאות שנמנו לעיל בדרך הולכת ארון ברית ה', הוסיפו לפשוע, וַיָּבֹאוּ בלכתם עם הארון עַד גֹּרֶן נָכוֹן, וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ, בחשבו שארון ברית ה' צריך סעד לתומכו שלא יפול, ולא התבונן בכך שהארון הרי נושא את נושאיו, וכל שכן שנושא את עצמו, והושיט ידו לתמוך בו כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר את הארון, והיה לו להבין שדבר זה אירע מבהלתם ופחדם מקדושת הארון, ואינו צריך לאחוז בארון. (ז) וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל – על שכחתו את תוקף קדושת הארון, וַיָּמָת שָׁם, והטעם שהיתה עליו הקפדה גדולה כל כך, כיון שבאותה שעה היה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, והרי הוא כשוכח יראת המלך בעומדו לפניו, שחטאו גדול יותר. (ח) ומתוך כך הבין דוד המלך שהיתה הנהגתם עם הארון שלא כראוי, וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה – כעס דוד על עצמו, על שלא נהגו בכבוד הראוי לארון, ומחמת כן נענש עוזה, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא, כלומר, בכל חייו עבד דוד את ה' מתוך אהבה ושמחה, ובאותו יום נפל ממדרגתו ועבד את ה' במדרגת היראה, וַיֹּאמֶר, אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה', בעודי במדרגה פחותה זו, של היראה. (י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד, וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי, שהיה לוי, וראוי לעמוד לפני הארון. (יא) אמנם מעתה נעשה הארון כמקור לחסד וטובה לכל הקרב אליו, וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, ולא הוזק שום אחד מבני ביתו, ולא זו בלבד, אלא וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם בעצמו, וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ, עד שכל אחת מכלותיו ילדה ששה ילדים בפעם אחת. (יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר, בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הנמצא בביתו, וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד, בְּשִׂמְחָה, שלא כמו בפעם הקודמת שהעלוהו בשחוק, וגם לא כפי שאירע בפעם הקודמת שהיה דוד ביראה ופחד, אלא היה בשמחה ובאהבת ה'. (יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא – שור מפוטם. (יד) וְדָוִד ביטל כבודו מפני כבוד ה', בשלשה ענינים, א. בגופו, שהיה מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה', ב. במלבושיו, וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד, כלבוש הכהנים ועובדי ה', ולא התהדר בבגדי מלכות, שלא להראות גאווה לפני ה'. (טו) ג. במה שהשתתף עם כל ישראל, וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יחד מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. (טז) וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא אל עִיר דָּוִד, וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל, אשת דוד, נִשְׁקְפָה – הביטה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה', וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ, כי הורגלה מבית אביה שהיו מדקדקים בכבודם, ולכן לא הרגישה בדבר הארון הבא, ובכבוד ה', אלא הצטערה על כך שנגרע כבוד בעלה לפי ראות עיניה. (יז) וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה', וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד, ומתוך שמחה של מצוה התעורר דוד לעבוד עבודת ה' בעצמו, וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה', וּשְׁלָמִים. (יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים, וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת. (יט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם, לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל, לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, לְאִישׁ – לכל אדם חַלַּת לֶחֶם אַחַת, וְאֶשְׁפָּר אֶחָד – מנה של בשר אחת, וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת – כלי מלא יין לשתיה, וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ. (כ) וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ, וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר, מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אשר צריך להתכבד מצד האנשים שבחברתו, שיתקרבו אליו רק השרים והאנשים החשובים, וכנגד זה אמרה אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, ולא חס על כבודו, וכן ראוי למלך ללכת במלבושי כבוד והנהגת מלכות, ולא לפזז ולכרכר בבגדים פשוטים, וכנגד זה אמרה, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. (כא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל שתי תשובות על דבריה, ראשית אמר לה שגם לפי מחשבתה, שאין ראוי לו להשפיל את עצמו ואת כבודו, הרי אותות הכבוד החיצוניים נצרכים רק למלך שהומלך על ידי העם, ואין כבודו ומלכותו עצמיים, אלא מחמת הסכמת העם, ולכן עליו לנהוג בגינוני מלכות, לא כן אנוכי, שנבחרתי מאת ה' למלוך על ישראל, ולכן לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל, הרי איני זקוק כלל לכבוד החיצוני, ובנוסף לכך הרי אין ראוי כלל למלך בשר ודם להתהדר לפני ה', ולכן, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה', ואין בזה עבורי פחיתות כבוד כלל, אלא אדרבה, יש לו בכך יקר וגדולה, בהראותו שאינו זקוק כלל לסימני הכבוד החיצוניים, אלא כבודו הוא אמיתי ועצמי. (כב) וכעת הוסיף ואמר לה, שגם אם היה מושפל באמת מחמת הנהגתו לא היה חושש לכך, כי כפי האמת ראוי שלא ירצה כלל בכבוד, וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, בהכירי את גדולת ורוממות ה' ושפלות האדם לעומתו, וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה, כי הרוצה בכבוד אינו נכבד באמת, אלא למראה העיניים בלבד, והמואס בכבוד הוא המכובד באמת. (כג) וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד מאותו היום והלאה, עַד יוֹם מוֹתָהּ, והיה זה עונש על כך שביזתה את דוד שהקל בכבודו לפני ארון ברית ה'. פרק ז (א) לצורך בניית בית המקדש היה צורך שיהיה מלך לישראל, ושתהיה להם מנוחה מאויביהם, ודוד חשב שהתקיימו שני תנאים הללו, וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ, והתקיים התנאי שיהיה מלך לישראל, וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו, והתקיים התנאי שתהיה מנוחה מהאויבים. (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, שבנה לו חירם מלך צור, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה, שלא בדרך כבוד. וכיון שהסברא מחייבת לבנות את בית המקדש, רצה לשמוע מהנביא האם גם ה' מסכים לדעתו, וכן כדי לדעת היכן יש לבנותו. (ג) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ, כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה, והצדיקים הגדולים יכולים לסמוך על הסכמת לבבם שהדבר הוא טוב וראוי, כִּי ה' עִמָּךְ, והיינו שרוח הקודש המלווה אותו תמיד היא המניעה את מחשבות ליבך, ויכול אתה לסמוך על כך. וכיון שעדיין לא הגיעה אל נתן נבואה בענין זה, השיב לדוד מסברא שהדבר ראוי, ושיעשה כדעתו. (ד) כיון שרצה דוד להתחיל בבניית בית המקדש, מיהר ה' להודיע לנתן הנביא שימנע את דוד מלעשות כן, קודם שישכור פועלים או שידור נדרים, ולכן מיד וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל נָתָן לֵאמֹר. (ה) לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד, כֹּה אָמַר ה', הרי לבנין הבית יש צורך בשני תנאים, שימלוך על ישראל מלך המולך מלכות קיימת ובלתי פוסקת, וכן שתהיה מנוחה גמורה לעם ישראל, וכנגד זה אמר לו ה', הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי, והרי עדיין לא הובטחה לך מלכות נצחית ובלתי פוסקת, ובינתיים אתה דומה לשאר השופטים ולשאול, שאף שהיתה להם ממשלה מסוימת על ישראל, ואף שהיו תקופות של מנוחה לישראל מאויביהם, מכל מקום כיון שהיתה זו ממשלה זמנית ומנוחה זמנית, לא הגיע עדיין זמן בניית בית המקדש, שבית זה מראה על בנין קיים ועל מנוחה מוחלטת. (ו) כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן, כיון שבכל התקופות הללו לא היתה מנוחה גמורה לישראל מאויביהם. (ז) וכן בענין המלכות, אשר יש צורך שתהא המלכות קיימת ונמשכת, ולכן בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי [-מושלי] יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אותם לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים, והרי יכולתי לצוותם לעשות זאת, ולא ציוויתם על כך, כיון שלא היתה להם מלכות קבועה. (ח) וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, הרי אין מלכותך מלכות קיימת ומתמשכת, כי אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן, ואינך בן של מלך וכדומה, ומשחתיך בינתיים רק לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל, ולא קיבלוך למלוך עליהם מלכות קיימת ומתמשכת לדורות. (ט) וגם אין המנוחה מהאויבים מנוחה אמיתית, אלא וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ, וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ, אך לא תמו האויבים לגמרי, והרי זה כפי שהיה בזמן השופטים, שהיו להם תקופות של מנוחה. אמנם, אחרי שדיבר עמו ה' דברים קשים אלו, והראה לו שמלכותו ומנוחתו עדיין אינם קיימים ויציבים, חזר וניחם אותו ובישר לו שבעתיד תתקיים מלכותו ומנוחתו, ואמר לו לענין מלכותו, שתהא קיימת ונצחית, וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, אשר שמם קיים לעולם, כך תיקבע לו מלכות נצחית. (י) וכן לענין המנוחה מהאויבים, וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל, שיהיו קבועים במקומם ולא יגרשו אותם האויבים, וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו, כעץ הנטוע על פלגי מים, ולא יצטרכו לצאת ממקומם כדי להלחם באויביהם, וְלֹא יִרְגַּז עוֹד, וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר היה בָּרִאשׁוֹנָה. (יא) ולא רק קודם תקופת השופטים היו האויבים נלחמים בישראל, וּלְמִן הַיּוֹם – אלא גם מאותו היום אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, גם כן היו האויבים מתגרים בהם, אבל בסוף ימיך, וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ, ואז תהיה מנוחה גמורה ומוחלטת לעם ישראל. וְהִגִּיד לְךָ ה' בנבואה אחרת, כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה', כלומר, אתה לא תבנה את ביתו של ה', אבל במקום זאת וכתמורה לרצונך, ה' יבנה לך בית קיים. (יב) אחרי שהודיעו ה' שבסוף ימיו תהיה לו מנוחה מכל אויביו, הוסיף לבשר לו גם כן שתהיה מלכותו מלכות עולם, כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ [וכאן בישרו שימלאו ימיו לשבעים שנה], וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ [ובישרו שלא יהרג במלחמה], וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ [ולא שימלוך בנו בחייו, כפי שרצה לעשות אבשלום], אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ [ובישרו שהבן שעתיד למלוך אחריו עדיין לא נולד], וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ, והיינו שמיד עם תחילת מלכותו תהא בידו מלכות חזקה ושלמה. (יג) הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי, כיון שיהיה לו עושר גדול ויהיו לו עבדים רבים [והוא גם יוכל לבנות את הבית לשם שמים, ואילו אצל דוד תיתכן בבניית הבית גם תערובת של מחשבה לשם תועלת זו שתהיה לו מנוחה מאויביו], וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ שתהיה קיימת עַד עוֹלָם. (יד) עתה הוסיף ה' להבטיח לו שאין לו לחשוש שיסיר את חסדו מבנו מחמת חטאיו, כי אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, אֲשֶׁר בְּהַעֲו‍ֹתוֹ – אם יתחיל להעוות את דרכו, מיד יחזירהו ה' לדרך הטובה, וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט שמכים בו את האֲנָשִׁים [והיינו בעונש קל, ולא בשבט שמכים בו את הסוסים, שהוא עונש קשה], וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם – בנגעים טבעיים המצויים בבני האדם, ולא בעונשים חמורים היוצאים מגדר הטבע, ועל ידי זה יחזור מיד למוטב, לפני שיספיק לחטוא הרבה, ועל ידי זה לא תתבטל הבטחת ה' שתימשך מלכותו, אף אם יחטא. (טו) וגם אין לו לחשוש שימצא ה' אדם אחר הראוי יותר לחסד, כפי שמצא ה' את דוד ראוי לחסדו יותר משאול, כיון שגם על זה הבטיחו ה', וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי את חסדי מֵעִם שָׁאוּל, אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי את חסדי עמו מִלְּפָנֶיךָ, מחמת שהיית ראוי יותר לחסד, דבר זה לא אעשה לבנך, אלא ישאר ראוי לחסדי תמיד. (טז) וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ – כיון שההבטחה למלכות בנך היא בזכותך, ושמך נקרא עליה, וזהו שכר על צדקתך, הרי זו הבטחה נאמנה שלא תסור לעולם. וגם בזמן הגלות, כאשר לא יהיה מלך בישראל, מכל מקום כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם, כיון שדוד בעצמו ישב על כסא המלכות בימות המשיח. (יז) כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שהם הדברים הקשים, שהוכיחו ה' שעדיין לא הובטחה לו המלכות ולא הגיע זמן מנוחתו, וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה, שאלו הן ההבטחות הטובות, כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד, ולא חשש לומר לו גם את הדברים הקשים, כפי שנמסר לו בנבואה מאת ה'.