הפטרת פרשת בשלח

בפרשת השבוע מובאת השירה ששרו ישראל על ים סוף, ומפטירים בשירת דבורה, לאחר שניגפו סיסרא וצבאו:

בנביא שופטים פרק ד

כאן מתחילים האשכנזים:

פרק ד (ד) לאחר זמן רב שנרדפו ישראל על ידי הגויים, עתה התקבצו ארבע סיבות לכך שהושיע ה' את ישראל, א. מה שצעקו אל ה', כפי שהוזכר בפסוק הקודם. ב. וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, והיתה זכותה גדולה יותר מהשופטים שקדמו לה, שלא זכו לנבואה, וגם היתה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת – אשה שכל מעשיה בזריזות ובהתלהבות, כלפידים, ג. הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא, והשתדלה לתקן את העם, כששפטה אותם.  (ה) ד. זכותם של ישראל, שבשונה מזמן השופטים שקדמו לה, שהיוה שופטים צריכים להסתובב בין העם ולדון אותם, עתה היו ישראל מעצמם מבקשים את התורה ואת המשפט, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה, שאותו תומר נמצא בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם, וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מעצמם ומרצונם לַמִּשְׁפָּט.  (ו) וַתִּשְׁלַח דבורה וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי, וַתֹּאמֶר אֵלָיו בנבואה, הֲלֹא צִוָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בדיבורך אנשים שיתקבצו אליך למלחמה בְּהַר תָּבוֹר [והיה צורך למושכם ולפתותם בדברים, כיון שהיו יראים מצבאו הגדול והחזק של סיסרא], וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, ויהיו אנשים אלו דוקא מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן.  (ז) וכאשר תעשה כן, וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין, וְאֶת רִכְבּוֹ, וְאֶת הֲמוֹנוֹ – העם הרב אשר איתו, וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ.  (ח) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק, על אף שאני מאמין בנבואתך, ורצוני לעשות כן, אך העם לא יאמינו לדברי, ולכן רק אִם תֵּלְכִי עִמִּי, שישמעו העם את הדבר מפי הנביאה בעצמה, וְהָלָכְתִּי, וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי, הרי לא יאמינו העם לדברי, ולכן לֹא אֵלֵךְ, כי תהיה הליכתי בחינם. (ט) וַתֹּאמֶר אליו דבורה, הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס, כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ, כי אם היית הולך בעצמך, היה הדבר לך לכבוד ולתפארת, כי היו העם שומעים לך, והיה סיסרא נופל בידך, אך עתה לא יהיה כן, כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא, כי תחילת הקיבוץ של העם יהיה על ידי דבורה, ומפלת סיסרא עצמו תהיה ביד יעל, וכפי שאירע לבסוף, וַתָּקָם דְּבוֹרָה, וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה.  (י) וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת זְבוּלֻן וְאֶת נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה, וַיַּעַל בְּרַגְלָיו – עלו בעקבותיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ, וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה.  (יא) וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, ששכנו במדבר יהודה, וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵילוֹן, בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ, ומזה צמחה הישועה, וכפי שיובא להלן. (יב) וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם הַר תָּבוֹר.  (יג) ובדרך הטבע לא היה סיסרא צריך לקחת עמו למלחמה זו אלא צבא מועט, אך כדי שתתקיים נבואת דבורה נתן ה' בליבו של סיסרא לצאת בכל כוחו, וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ, תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל, וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן.  (יד) וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק, קוּם, ואל תמתין ליום אחר, כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה' אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ, הֲלֹא ה' כבר יָצָא לְפָנֶיךָ והחל להכות בהם חללים, וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו.  (טו) קודם שהגיעו ברק ואנשיו למחנה סיסרא כבר החל ה' להילחם בהם, וַיָּהָם ה' על ידי השמעת קול רכב וסוסים אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב, לִפְנֵי בואו של בָרָק, וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה, וַיָּנָס בְּרַגְלָיו.  (טז) וּבָרָק לא היה צריך להלחם כלל באויבים, אלא רק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב, וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה, עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם, וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא ביד ישראל לְפִי חֶרֶב, לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד.  (יז) וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, וחשב שיוכל להמלט לשם, כִּי היה שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר, שסיסרא היה שר צבאו, וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי.  (יח) וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, סוּרָה אֲדֹנִי, סוּרָה אֵלַי, אַל תִּירָא. וַיָּסַר אֵלֶיהָ סיסרא הָאֹהֱלָה, וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה.  (יט) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם, כִּי צָמֵאתִי. וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב, וַתַּשְׁקֵהוּ, וַתְּכַסֵּהוּ.  (כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ סיסרא, עֲמֹד [-היי עומדת] בפֶּתַח הָאֹהֶל, וְהָיָה אִם אִישׁ יָבֹא, וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ, כי אין מן הנימוס להכנס לאהל אשה כשאין שם איש מבני ביתה, וְאָמַרְתְּ אָיִן.  (כא) וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל – יתד הברזל שתוקעים בארץ עם שולי האהל, וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת – פטיש גדול בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט – בשקט, ורצתה להכות בפטיש על היתד שתיכנס לתוך ראשו, וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ, אך לא היה בכוחה להכות בפטיש, ועזר לה ה', וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ – היתד הכבדה צנחה מעצמה על ראשו ובקעה אותו עד שהגיעה לארץ, וְהוּא נִרְדָּם – וכיון שכבר היה רדום, וַיָּעַף – וקודם שנרדם היה עייף, לכן לא הרגיש בדבר, וַיָּמֹת מיד. (כב) וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא, וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר לוֹ, לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ. וַיָּבֹא אֵלֶיהָ ברק, וְהִנֵּה רואה הוא את סִיסְרָא נֹפֵל מֵת, וְהַיָּתֵד תקועה בְּרַקָּתוֹ.  (כג) וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא בלבד אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ואחר כך המשיך להלחם בהם.  (כד) וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן, עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ לגמרי אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן, וכיון שהיו ישראל באותו דור צדיקים, היתה להם הישועה כל ימי דבורה.

כאן מתחילים הספרדים:

פרק ה (א) וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר.  (ב) בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל – כאשר היו ישראל פרועים כמה פרעות, הן מהצד הרוחני, שהיו חוטאים, והן מהצד הגשמי, שהיו חלשים, בְּהִתְנַדֵּב עָם – כאשר בזמן כזה יימצאו בני אדם המתנדבים לעשות חייל, אין זה דבר טבעי, אלא ענין אלוקי, ולכן בָּרְכוּ ה', כי מידו היתה זאת. (ג) שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ רֹזְנִים, אָנֹכִי אייחס נצחון זה לַה', ולכן אָנֹכִי אָשִׁירָה לו, אֲזַמֵּר לַה', על הנהגתו הכללית של העולם [כי שם הוי"ה מלמד על ההנהגה הכללית של העולם כולו], וכן אזמר לאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, על הנהגתו והשגחתו הפרטיים על ישראל. (ד) ה', כאשר נכנסו ישראל לארצם, שסבבו את ארץ אדום, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר – כאשר יצאת מארץ אדום לארץ מואב, כמלך היוצא לפני עמו, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם – מהארצות הסמוכות לאדום, אל ארץ סיחון ועוג ואל ארץ כנען, נרעש וגעש כל היקום, אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם.  (ה) הָרִים נָזְלוּ ונמסו למים מִפְּנֵי ה', זֶה הבא מהר סִינַי לאחר שנתן את התורה לישראל, מִפְּנֵי ה' שהוא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וגילה עליהם את השגחתו הפרטית, ועשה להם ניסים ונפלאות. (ו) אך כל זה היה בימים הראשונים, אבל לאחר מכן, בִּימֵי השופט שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ אֳרָחוֹת – הפסיקו ללכת שיירות בדרכים, וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת – וגם היחידים ההולכים בנתיב של יחיד, שהוא צר יותר, פחדו ללכת בדרכים הישרות, אלא יֵלְכוּ באֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת – דרכים עקומות ומתפתלות, כיון שפחדו מהגויים. (ז) חָדְלוּ פְרָזוֹן – הפסיקו לשבת בערים הפרוזות, מפחד האויב, אלא ישבו כולם בערים המוקפות חומה, אך במקום שהפוחדים יהיו הגויים, כפי שהיה בזמן שנכנסו לארץ ישראל, עתה היה זה בהיפך, כי בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ – היהודים פחדו לשבת בערים הפרוזות, וכל זה היה בימי השופט שמגר בן ענת, עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, וכאילו כבר הושבת ישראל מלהיות 'עם', עד שַׁקַּמְתִּי להיות אֵם בְּיִשְׂרָאֵל, וכאילו עם ישראל נולד מחדש באותו הזמן, ודבורה היא ה'אם' שילדה את העם כולו.
(ח) כאשר נכנסו ישראל לארץ, הלכו לפניהם ארבעים אלף חלוצי צבא מבני גד ובני ראובן, אמנם עתה לא באו לוחמים אלו לקרב, אלא יִבְחַר אֱלֹהִים לוחמים חֲדָשִׁים, והם עשרת האלפים שבאו משבט נפתלי ושבט זבולון, אָז לָחֶם שְׁעָרִים – באותה שעה שהוצרכו ישראל ללחום בשערים, כלומר, לאחר שכבר התיישבו ישראל בארץ, והיו להם ערים בצורות סגורות בשערים, והוצרכו להלחם עליהם, מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל – לא באו לקרב אותם ארבעים אלף חלוצי צבא עם מגינים ורמחים, ורק כשהיתה המלחמה בשדה יצאו להלחם, ועתה כשהיתה המלחמה על הערים הסגורות בשערים בחר לו ה' לוחמים חדשים. (ט) לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל – לכן נשאתי ליבי לומר לאותם הגדולים והחשובים בישראל, שבאו למלחמה זו, אשר הם היו הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם, והם אותם עשרת אלפים לוחמים שבאו למלחמה זו, ולהם אומר, בָּרְכוּ ה', שהושיע אותם על אף שהיו עם מועט, ונצחו את אויביהם ללא מלחמה. (י) רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת – אותם סוחרים עשירים הרוכבים על אתונות לבנות, ללכת ממקום למקום למסחר, יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין – השופטים העוסקים בתורה, וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ – והעניים ההולכים ממקום למקום לחפש מחיה, כולכם שִׂיחוּ – ספרו נפלאות ה'. (יא) מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים – בין משאבי המים של נחל קישון השמיע ה' לסיסרא וצבאו קול מחנות רבים, וחשבו שהם באים להלחם בהם, שָׁם יְתַנּוּ [-יספרו] צִדְקוֹת ה' אשר עשה עם ישראל, צִדְקֹת פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל – הראה ה' את גבורתו בגלוי, כעיר פרוזה שאינה מוקפת חומה, אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם ה' – באותו זמן שבו עם ישראל התחבאו בערים מוקפות חומה וסגורות בשערים. (יב) עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, לזכר גודל הנס שאירע שם, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר, קוּם בָּרָק, ולא תצטרך להלחם כלל, אלא רק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם, הרי שלא עשו ישראל כלום באותה מלחמה, אלא ברק שבה שבויים וחילק שלל, ודבורה אמרה שירה. (יג) עתה מבארת דבורה בשירתה את ההבדל בין התשועה שהיתה בזמן אהוד בן גרא, לתשועה שהיתה עתה, אָז – בזמן אהוד, יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם – אהוד, המכונה 'שריד' כיון שברח מבית עגלון מלך מואב לאחר שהרגו, רָדָה במואב המכונים 'עם', כי היו חלשים, פליטי ארץ מואב, וניצח אותם בעזרת האדירים, והם כל ישראל שבאו לעזרתו, לא כן עתה, ה' יְרַד לִי – ה' בעצמו הוא שנלחם עבור ישראל, בַּגִּבּוֹרִים – בסיסרא וצבאו, שהיו גיבורים.  (יד) ומי היו ה'אדירים' שסייעו לאהוד במלחמתו, מִנִּי אֶפְרַיִם – גבורים משבט אפרים, שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק – עקרו מהשורש את עמלק, שהיה עִם מואב, אַחֲרֶיךָ – אחרי אהוד, הלכו גבורים משבט בִנְיָמִין, בַּעֲמָמֶיךָ – כיון שהם היו מהעם והשבט של אהוד, שהיה משבט בנימין. לא כן במלחמה זו, מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ – אלו שירדו עימי מבני מכיר היו מְחֹקְקִים – חכמים בדת ודין, שאינם גיבורי מלחמה, וּמִזְּבוּלֻן באו אנשים המֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר, ולא אוחזי מגן וחרב. (טו) וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר, שהלכו עִם דְּבֹרָה, וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק – וכן אותם משבט יששכר שהלכו עם ברק, בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו – הלכו בעמק ברגליהם, כי לא היו להם סוסי מלחמה, ולא אנשי חיל.

ועתה מדברת דבורה בשירתה על שני שבטים שלא השתתפו במלחמה זו כלל, והם ראובן ודן, על אף שבכיבוש הארץ היו בני ראובן הולכים חלוצים לפני המחנה, ושבט דן היה הולך בסוף מאסף לכל המחנות, ואילו במלחמה זו לא השתתפו כלל [והסיבה לכך, כיון שלאחר שיבין מלך כנען כבש את נחלתם של יששכר זבולון ונפתלי, היו לו גבולות משותפים עם כל שאר השבטים, והיה יכול לכובשם מיד, ורק שבט ראובן היה בסוף עבר הירדן, באופן שגם אם היה עובר סיסרא את הירדן היה צריך להלחם תחילה בגד וחצי שבט המנשה לפני שיגיע לנחלת ראובן. וכן נחלת דן היתה בחלק הדרומי מערבי של ארץ ישראל, וכדי להגיע אליהם היה סיסרא צריך לעבור תחילה את נחלת אשר, ולכן שני שבטים אלו לא פחדו כל כך מסיסרא וצבאו, ולא השתתפו במלחמה], בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן – מה ששבט ראובן פילג את עצמו מכל ישראל ולא השתתף במלחמה, גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב – הרי זה עושה 'חקיקה' בלב, כלומר, שובר הוא את לב ישראל.  (טז) והרי שבט ראובן יושב על הגבול של הארץ, כדרך הגיבורים היושבים בגבולות לשמור אל הארץ, ואם כן, לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם – מדוע יושב אתה על הגבול, אם אינך נלחם ביום קרב, לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים – האם עשית כן רק כדי לשמוע את שריקות הצאן והבקר אשר אספת [שהרי מקנה רב היה לבני ראובן, ומחמתו ביקשו את עבר הירדן לנחלה], ומשיבה דבורה ואומרת, לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב – מיותר לחקור על הסיבה לכך, כי היא גדולה וידועה.  (יז) כי כך אמר ראובן בליבו, הרי אין לי להתיירא ממלחמה זו, גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן – כי הרי גלעד הוא שכני, ששם ישבו בני גד וחצי שבט המנשה, והם מפסיקים ביני לבין האויב, ולכן לא בא ראובן להלחם ולא השתתף בצרת אחיו. וְדָן, לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת – מדוע היה עסוק לאגור [-לאסוף] אניות למסחרו, ולא בא לעזור לישראל, כיון שגם הוא אמר בליבו, הרי שבט אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, והוא מפסיק ביני לבין האויב, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן – ושבט אשר שומר על הפרצות העשויות להיות בגבולו, מפני האויב, ולכן גם שבט דן נמנע מלבוא למלחמה. (יח) זְבֻלוּן, עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת, וְנַפְתָּלִי גם הוא חרף נפשו עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה – בשדה המערכה, ואף על פי שהיו מועטים, היתה עמם יד ה', ונצחו את האויבים.  (יט) עתה מרכיבה דבורה בשירתה את העבר וההווה יחד, כי כבר בימי יהושע קיבץ יבין מלך חצור את כל המלכים למלחמה בישראל, בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ, אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן, וחנו על מי מרום להלחם בישראל, ועתה קיבץ יבין שנית את המלכים בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ, להלחם בישראל, ובשתי הפעמים שהתקבצו המלכים למלחמה בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ, אלא באו להלחם בחינם. (כ) וכשם שיבין לקח איתו במלחמה השניה את המלכים שעזרו לו במלחמה הראשונה, כך אצל ישראל, מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים גם במלחמה זו, השניה, מִמְּסִלּוֹתָם – מהמסילה הקבועה להם, שבאו בה כבר במלחמה הראשונה לעזור לישראל, ועתה נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא [ואמרו חז"ל שהכוכבים הרתיחו את שריוני הברזל של חיילי סיסרא, וירדו החיילים לנחל קישון לקרר את עצמם, ושם טבעו].  (כא) נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם – גרף והטביע את חיילי סיסרא, נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן – ונהג בזה נחל קישון כפי שנהג הנחל הקדום, והיינו מי מרום, ששם נלחמו יבין מלך חצור והמלכים במלחמה הראשונה, וגם אז גרפו מי מרום את האויבים, כפי שאירע עתה בנחל קישון, תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז – אַתְּ, נפשי, תדרכי ברגל את המים העזים, ותעברי בהם. (כב) ודבר זה היה בזמן שהוטבעו סיסרא וצבאו בנחל קישון, אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו – היו גלי הנחל כאבירים הדוהרים ורודפים אחרי עקבות סוסיו של צבא סיסרא, עד שהטביעוהו, ובאותה שעה עברו ברק ואנשי ישראל את הנחל ברגליהם, ללא פגע. (כג) אוֹרוּ – תקולל העיר מֵרוֹז, שהייתה עיר מפורסמת והיו יושביה גיבורים אָמַר מַלְאַךְ ה' בנבואה לדבורה, אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ – יקוללו על כך שישבו בבתיהם, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים – עם גיבוריהם. (כד) תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל – הנשים תברכנה את יעל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ – ומברכות אותה על כך שישבה באהלה, כי שם עשתה חיל. (כה) מַיִם שָׁאַל – ביקש ממנה סיסרא, חָלָב נָתָנָה, בְּסֵפֶל אַדִּירִים – ספל של בני אדם גדולים, שהוא גדול, הִקְרִיבָה חֶמְאָה, ונתנה לו חלב וחמאה כדי להכבידו ולעייפו, כדי שיירדם ותוכל להורגו בקלות. (כו) יָדָהּ האחת שאותה לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה, וִימִינָהּ, שבה אחזה את המקבת, לְהַלְמוּת – להלום ביתד ולתוקעה ברקתו, עֲמֵלִים – שתי ידיה היו עייפות וחלשות מכדי לעשות זאת, אך בדרך נס נכנס היתד והרג את סיסרא, וְהָלְמָה סִיסְרָא – ועל אף שכאשר הלמה היא עצמה בראשו, רק מָחֲקָה רֹאשׁוֹ – עשתה בראשו חקיקה קטנה בלבד, אירע לה נס, וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ – חלפה היתד ברקתו מעבר לעבר. (כז) בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב, כי בחכמתה האכילה והשקתה אותו עד שנפל לפניה ונרדם, בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל ונהרג, כי בַּאֲשֶׁר כָּרַע, באותו מקום שָׁם נָפַל שָׁדוּד, ונהרג. (כח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, כי ראתה שאינו חוזר מהמלחמה, וחששה שנהרג, בְּעַד הָאֶשְׁנָב, מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ [-התאחר] רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.  (כט) חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה – החכמות שבין השרות רצו לנחם אותה, ואַף הִיא עצמה תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ – אמרה דברים אלו לנחם את עצמה.  (ל) הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר – כל אחד מהחיילים לקח לו עלמה או שתים מישראל, שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא -ולסיסרא שהוא ראש הצבא נתנו את השלל המובחר מהבגדים הצבעוניים, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה – בגדים רקומים בצבעים שונים, צֶבַע רִקְמָתַיִם – בגדים הרקומים משני עבריהם בצבעים, לְצַוְּארֵי שָׁלָל – נתונים בראש השלל, לסיסרא שהוא ראש הצבא. (לא) אבל באמת היו אלו תנחומים של הבל, כי נהרג סיסרא ואבדו חייליו, ועל זה סיימה דבורה את שירתה ואמרה, כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'. וְאֹהֲבָיו – ואוהבי ה' יאירו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ מתחת האופק בִּגְבֻרָתוֹ – בזמן שאין העננים מסתירים אותה. וכותב הספר מוסיף ואומר את מה שהיה לאחר מלחמה זו [אך אין זה חלק מהשירה], וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, כי היו ישראל צדיקים כל חיי דבורה.