הפטרת פרשת חיי שרה

מפטירים בפרשה זו, כיון שנאמר בפרשה 'ואברהם זקן בא בימים', ואף פרשה זו פותחת ב'והמלך דוד זקן בא בימים'.

(א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בגופו, באפיסת כוחותיו, וגם היה כבר בָּא בַּיָּמִים, כי היה כמעט בן שבעים שנה, וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ, כיון שכבר תם חומו הטבעי, והבגדים אינם אלא שומרי החום הטבעי שלא יתפשט, אך אינם מחממים את הגוף שהוא קר בטבעו. ובמצב זה כבר לא היתה תקוה שעוד יתחזק דוד לחזור ולמלוך על ישראל, והיה נראה לענין המלוכה כאילו כבר אינו בעולם, והגיעה העת שאחד מבניו ימלוך תחתיו, ולכן רצה אדוניהו להמליך את עצמו [וחשב שלא יהא משפטו כאבשלום, שמרד בדוד אביו בעודו בעוצם כוחו ותקיפותו]. (ב) אחרי שראו עבדיו כי אפס חומו הטבעי וצריכים למצוא דרך לחממו, וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, שבשרה חם יותר מאשה נשואה, וכשיפרסמו שמבקשים עבורו נערב יאמרו רק וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לשרתו, וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת – ממונה על אוצרותיו, אמנם המטרה האמיתית, שאין מכבוד המלכות לפרסם זאת, היא וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ, וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. [ולכן תחילת דבריהם, 'ועמדה לפני המלך ותהי לו סוכנת' אמרו בלשון נסתר, כי כך יפרסמו בציבור, ולעומת זאת את הדברים 'ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך' אמרו בלשון נוכח, שזו האמת כפי שהמלך יודע]. (ג) וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ.  (ד) עתה רומז הפסוק לסיבה אשר הניעה את אדוניהו למלוך ולמרוד באביו, וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, ומחמת כן חשק בה אדוניהו מאד, וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת, וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ, ומחמת כן חשב שגם מצד אביו לא תהיה מניעה לכך שישאנה, שהרי דוד לא נשאה, ויוכלו למצוא עבורו נערה אחרת שתשרת אותו. ומחמת כן רצה אדוניהו למלוך מיד, בחושבו שאם יוכל לשמור בסוד את המלכתו, ורק לאחר מכן יוודע הדבר לדוד, לא ירע הדבר כל כך בעיניו, מאחר ובין כך כבר אפסו כוחותיו מלמלוך, ויסכים בדיעבד למלכותו של אדוניהו, ולאחר שימלוך יוכל לישא את אבישג, כרצונו. והסיבה שחשב שיוכל להסתיר את המלכתו מדוד, כיון שאין מן הנימוס שיהיה שום אדם בחדר המלך בעת כזו שאבישג מחממת אותו, ומחמת כן היו נשותיו, עבדיו ובני ביתו של המלך מְנוּעִים מלהכנס לחדרו, והיה ניתן לחשוב שייעלם מהמלך גם נסיונו של אדוניהו למלוך על ישראל, עד לאחר שיסתיים הדבר [וכפי שבאמת היה עשוי להיות, לולא נתן הנביא, וכמו שיבואר להלן]. (ה) ומחמת הסיבות האמורות לעיל, וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ, וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו, וכל אלו מדרכי המלוכה, כדי להראות שהוא העתיד למלוך תחת דוד אביו.  (ו) עתה מבאר הפסוק מדוע לא פחד אדוניהו מדוד אביו, וגם לא פחד שעם ישראל לא יקבל את מלכותו, וְלֹא עֲצָבוֹ – לא הוכיחו אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ, ולכן חשב שגם עתה לא יאמר לו דוד דבר, לאחר שכבר ייעשה המעשה וימלוך. וחשב שישראל יתרצו במלכותו, כיון שכמו אבשלום, וְגַם הוּא היה טוֹב תֹּאַר מְאֹד, שזה דבר הנושא חן בעיני ההמון, כמו שאבשלום מצא חן בעיני העם. וטעם נוסף שחשב שהעם יתרצה במלכותו, וְאֹתוֹ יָלְדָה אמו, חגית, אַחֲרֵי שילדה מעכה את אַבְשָׁלוֹם, וכיון שאבשלום נהרג, וכן אמנון הבכור ודניאל שנולד אחריו גם כן מתו, נמצא שהגדול בבני דוד היה עתה אדוניהו, יסברו ההמון שמן הראוי להמליך את הגדול שבבנים.  (ז) ועוד טעם לכך שחשב שיצליח במלכותו, וַיִּהְיוּ דְבָרָיו של אדוניהו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה שר הצבא, וחשב שמתוך כך כל החיילים יימשכו אחריו, וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הגדול, ועל ידי זה יימשכו העם אחריו, וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה. והטעם שהם היו מתומכי אדוניהו, כיון שידע יואב שדוד כועס עליו על כך שהרג את אבשלום, ופחד שדוד יצווה את שלמה להורגו, ואביתר ראה שדוד חולק כבוד גדול לצדוק הכהן, והבין שבכוונתו למושחו לכהן גדול תחתיו, וחשבו שיינצלו על ידי שיתמכו בהמלכת אדוניהו. (ח) וְצָדוֹק הַכֹּהֵן, וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, וְנָתָן הַנָּבִיא, וְשִׁמְעִי [-יש אומרים שהוא שמעי בן גרא] וְרֵעִי [-יש אומרים שזה חושי הארכי, המכונה 'רֵעַ דוד'], וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד, לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ, כיון שידעו שכוונת דוד להמליך את שלמה, ונחשב בעיניהם כמרידה במלכות לתמוך באדוניהו, המולך מדעתו ושלא כרצון דוד. (ט) כיון שראה אדוניהו שיש המתנגדים להמלכתו, רצה לחזק את ידי אוהביו במסיבת רעים, ושם ימליכוהו מהר קודם שיתייעצו אוהבי שלמה כיצד להמליכו, וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא – שור מפוטם, עִם – ועשה זאת במקום הסמוך לאֶבֶן הַזֹּחֶלֶת – אבן שהמים זוחלים לידה, אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל, וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.  (י) וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא, וּבְנָיָהוּ בן יהוידע, וְאֶת הַגִּבּוֹרִים, וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו, לֹא קָרָא, כי ידע שהם מתנגדים למלכותו. (יא) וַיֹּאמֶר נָתָן הנביא אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר, הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית, ואין לנו שהות להתמהמה בהמלכת שלמה, אך אל תתייאשי בחושבך שאת הנעשה אין להשיב, כי הרי וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע, וכאשר יוודע לו הדבר בודאי ימליך את שלמה.  (יב) ועוד הוסיף נתן הנביא לעורר את בת שבע לעשות מעשה, שלא תחשוב שאין כאן אלא רדיפת כבוד ושררה, ואולי כדאי לוותר לאדוניהו, ולכן הוסיף ואמר לה, וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה, וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה, כי אם ימלוך אדוניהו בודאי יהרוג אותך ואת שלמה, כיון שיודע הוא שבכוונת דוד להמליך את שלמה [ויהרוג את בת שבע כדי להראות כאילו היו נישואיה לדוד בעבירה, ובנה שלמה פסול לבא בקהל, וכאילו מחמת כן הוא הורגם]. (יג) ולכן לימד נתן הנביא את בת שבע מה לומר לדוד, כדי לעוררו לעשות מעשה, וכפי שיבואר, וכך אמר לה נתן, לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וְאָמַרְתְּ אֵלָיו, הֲלֹא אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר, כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי, וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ.  (יד) הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ.  (טו) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה, ומקדים הפסוק לומר כמה טעמים לכך שדוד נבהל מִבּוֹאָהּ, וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד ולא היו נשותיו רגילות לבא לפניו, וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ, ומחמת כן לא היה שום אדם נכנס אל החדר.  (טז) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ, וכיון שאין דרך אשת המלך להשתחוות לה בבואה לפניו, הבין דוד שלא באה סתם, אלא שיש לה בקשה גדולה ונחוצה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לבת שבע, מַה לָּךְ – מה רצונך, שמחמת כן מיהרת לבא פתאום אל החדר. (יז) עתה אמרה בת שבע את הדברים שלימד אותה נתן הנביא, ותוכנם היה שברור לה שהמלכתו של אדוניהו לא נעשתה מדעתו של דוד, ולכן הגדילה בעיניו את חטאו של אדוניהו לפני דוד, כדי שיתעורר מתוך כך להמליך את שלמה, וַתֹּאמֶר לוֹ בת שבע, אֲדֹנִי, אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ, ושבועה זו היתה בַּה' אֱלֹהֶיךָ, והנשבע בשם ה' אין מתירים את שבועתו, ושבועה זו לא היתה בינך לבינך אלא נשבעת לַאֲמָתֶךָ, והנשבע לחבירו אין מתירים לו את שבועתו שלא מדעת חבירו, ותוכן שבועתך היה כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי, כלומר, שתהא המלכתו מצד שהוא בני, ואני ראויה שהבן הנולד ממני יהיה מלך  [ובפרט שלפני שנשא את בת שבע הבטיח לה שהבן הנולד ממנה ימלוך אחריו, וכיון שכל הנישואין היו על דעת כן בודאי עליו לקיים את דבריו], וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי, כי הוא גם כן ראוי מצד עצמו למלכות זו, באופן שידמה כסא מלכותו לכסא דוד, ולא תופחת מעלת כסא דוד כאשר ישב עליו שלמה כמלך. (יח) ומחמת כל האמור, הרי גם אם היה אדוניהו מולך לאחר מותך היה בכך משום מרידה, מאחד והמלכות הובטחה לשלמה, וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ – וכל שכן שמלך אדוניהו עתה, בחיי דוד, שזהו מרד, וְעַתָּה, שאתה עדיין חי, איך יתכן שאֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ מהמלכתו, הרי זו ראיה שאדוניהו יודע שאין כוונתך להמליכו, ולכן לא אמר לך זאת, והרי זו מרידה ממש. (יט) ועוד הוסיפה בת שבע להגדיל את פשעו של אדוניהו, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב, וזהו מעשה שאינו ראוי כלל, לערוך סעודה גדולה כזו כשאביו המלך שוכב על ערש דוי, וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא, וראיה נוספת לכך שיודע הוא שאין דעתך להמליכו אלא להמליך את שלמה, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא, ובודאי אם היה אדוניהו נוהג כן לפי תומו לא היה שלמה גרוע יותר משאר בני המלך ואנשי הצבא. (כ) אמנם, כדי שלא יתייאש דוד בשומעו את כל זאת, ולא יחשוש שימרדו בו, הוסיפה בת שבע ואמרה לו, וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ, לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו, ורק מי שיבחר בו המלך יהיה מקובל ורצוי על העם. (כא) וְהָיָה אם תחריש כעת על המלכת אדוניהו, הרי יחשבו כל ישראל שנעשה הדבר מידיעתו וברצונו, וכִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו, וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה מוחזקים כחַטָּאִים, ויאמרו שנישואי היו בחטא ומחמת כן נדחינו אני ובני מהמלוכה, וידונו אותנו למיתה כחוטאים. ובזה יהיה גם בזיון גדול למלכות דוד. אבל אם ימליך את שלמה, הרי יכירו הכל שנישואי דוד עם בת שבע היו בהיתר, כפי האמת, ובנה הוא הראוי למלוך אחרי דוד. (כב) וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ, וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא.  (כג) וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא. וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו אָרְצָה.  (כד) כפי שאמר נתן הנביא לבת שבע, בא הוא כדי להשלים את דבריה, אמנם כיון שרצה להמשיך ולעורר את לב המלך לעשות מעשה, התנהג כאילו הוא בטוח שדוד המלך הוא שמינה את אדוניהו, ומתפלא על כך שהעלים ממנו את הדבר, וַיֹּאמֶר נָתָן, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, נראה הדבר שאַתָּה אָמַרְתָּ, אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי.  (כה) כִּי יָרַד אדוניהו הַיּוֹם, ובודאי לא יעשה דבר כזה כיום, בעודך חי, ללא ידיעתך, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב, וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא, וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, ובודאי לא יתכן שיקרא לכולם ללא ידיעת המלך, וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו, וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ.  (כו) וְלִי, אֲנִי עַבְדֶּךָ, וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן, וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא, ומדוע לא קראו לנו, והרי אם זהו רצונך בודאי נקיים את הדבר, שהרי עבדיך אנחנו, ומדוע חושדים אותנו כאילו נסרב להמליך את מי שרצונך להמליכו. (כז) ועתה הוסיף נתן הנביא תרעומת הנוגעת רק אליו, שהרי הוא התנבא אל דוד ששלמה בנו ימלוך אחריו, ובודאי לא יעבור על דברי הנביא, אלא אם כן באה אליו נבואה אחרת ובה נאמר לו להמליך את אדוניהו, ואִם אכן מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה, כפי שנראה, וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו, והרי עליך לומר לי שקיבלת נבואה אחרת, כדי שלא תחשד בעיני כעובר על דברי הנבואה. נמצא שבת שבע עוררה את דוד לפעול מחמת הכעס על אדוניהו, שנראה כמורד במלכותו, ונתן הנביא עוררו לפעול מחמת הבושה והחשד שחושדו כאילו עובר על דברי הנבואה. (כח) כיון שבינתיים, כשנכנס נתן הנביא אל חדר המלך יצאה משם בת שבע, וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר, קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע. וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.  (כט) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר, חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה.  (ל) כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי, לא אמתין לזה עד לאחר מותי, אלא כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה כבר הַיּוֹם הַזֶּה.  (לא) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ, וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ, וַתֹּאמֶר, יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם, וכוונתה היתה גם כפשטות הדברים, שיאריך ימים, וגם לרמוז כי כאשר ימלוך שלמה תחתיו ייחשב הדבר כאילו הוא עצמו עדיין חי, כיון שכל המלכות מתייחסת לדוד: