הפרשה בקצרה – בא

עניני הפרשה: מכת ארבה  •  מכת חשך  •  התראת מכת בכורות  •  מצוות קרבן פסח  •  מכת בכורות  •  יציאת מצרים  •  מצוות פסח לדורות  •  מצוות קידוש בכור אדם ובהמה

• מכת ארבה: שלח ה' את משה להתרות בפרעה לפני בא המכה השביעית – מכת ארבה, והקדים ה' לומר למשה שהכביד את לבותיהם של פרעה ועבדיו, ותכלית המכות היא כדי שייכתב בתורה ויסופר לדורות כיצד 'שיחק' ה' בפרעה ובמצרים, ויידעו ישראל את כוחו של ה'. באו משה ואהרן והזהירו את פרעה בביתו שאם לא ישלח את ישראל תבוא על מצרים מכת ארבה, שלא היתה כמותה מעולם, וארבה זה יאכל את שארית הפליטה של העשבים והזרעים שנשארו ממכת הברד, ויצאו מיד לאחר ההתראה מבית פרעה. אך עבדי פרעה אמרו לו שמצרים כבר אבודה מחמת מכות אלו, וראוי לשמוע לאזהרתם ולשלוח את ישראל. שלח פרעה שליח אחרי משה ואהרון והחזירם לביתו, ואמר להם פרעה שהוא מסכים לשלחם לחוג את חג ה' במדבר, אך שאל אותם מי ומי בהולכים. השיב לו משה שיילכו כולם, נערים וזקנים, בנים ובנות, ואף את הצאן והבקר יקחו עמהם. אמר לו פרעה שהוא מסכים שיילכו האנשים, ואף הבקר והצאן, אך לא הסכים שיילכו הטף, שהרי אין דרכם להקריב קרבנות, ואין צורך בהליכתם, וזו ראיה שבכוונתם לברוח, ולכן תשוב עליהם רעה תחת רעה, ולא יתן להם כלל לצאת, וגירש אותם פרעה מלפניו.
  על פי ציווי ה' נטה משה את ידו עם מטהו על ארץ מצרים, וה' הנהיג רוח מזרחית שנשאה את הארבה, והיה זה ארבה כבד שלא היה כמותו מעולם ולא יהיה כמותו לעולם, ארבה זה בכמותו העצומה החשיך את ארץ מצרים, ואכל את כל העשבים והפירות שנשארו מהברד. מיהר פרעה לקרוא למשה ואהרן, הודה בפניהם שחטא לה' ולהם, וביקשם להתפלל לה' שיסירו מעליו את המכה הזו. עשה משה כן והתפלל לה', והנהיג ה' רוח מערבית שנשאה את כל הארבה אל הים, ואפילו את הארבה שמלחו המצריים כדי לאוכלם, נשאה הרוח אל מחוץ למצרים, עד שלא נשאר במצרים אפילו ארבה אחד. אמנם גם עתה חיזק ה' את לב פרעה, ולא שלח את בני ישראל.

• מכת חשך: מכה זו באה על המצריים ללא התראה, ובשונה משאר המכות שהיו שבעה ימים היתה מכה זו רק ששה ימים [והיום השביעי 'הושלם' למצריים כשהיו על ים סוף], בשלשת הימים הראשונים היה החושך של היום – חשוך יותר מלילה רגיל, והחושך של הלילות היה חזק עוד יותר, ובשלשת הימים האחרונים היה חושך שניתן למששו, ולא יכלו המצריים אפילו לקום, לשבת או לזוז ממקומם. ובכל הימים הללו היה לבני ישראל אור בכל מקומותיהם. באותם ימים המית ה' את כל רשעי ישראל שלא רצו לצאת ממצרים ונקברו על ידי ישראל באותם ימים, כדי שלא יאמרו המצריים שאף ישראל לוקים כמותם, וכן ניצלו ישראל את אותם ימים להכנס לבתיהם של המצריים ולראות היכן טמונים אוצרותיהם, וכאשר יצאו ממצרים וביקשו לשאול מהם תכשיטים וכדומה, לא היו המצריים יכולים להכחיש את קיומם. קרא פרעה למשה ואהרן ואמר להם שהוא מסכים לשלח אותם וגם את טפם, ובתנאי שישאירו במצרים את בקרם וצאנם, אך משה סירב לכך ואמר כי לא זו בלבד שיקחו את כל צאנם ובקרם, אלא אף פרעה בעצמו יתן להם בהמות לקרבן, והסביר משה לפרעה שכיון שאינם יודעים מה הקרבנות שיצווה עליהם ה' להקריב במדבר, עליהם לקחת בהמות רבות. חיזק ה' את לב פרעה וסירב לשלחם, ואף הוסיף והזהיר את משה שלא יוסיף לראות את פניו, כי ביום ראותו את פניו ימות. השיב לו משה כי אכן – יפה דיבר ובזמן הנכון דיבר, כי מעתה והלאה לא יבוא אליו עוד משה, אלא הוא זה שיחפש את משה וילך אליו.
• התראת מכת בכורות: בעוד משה עומד לפני פרעה באה אליו נבואה מאת ה', כי נשארה עוד מכה אחת שתבוא על פרעה ולאחריה יגרשם מארצו, אך הקדים ה' ואמר למשה שיבקש מישראל שלקראת צאתם ממצרים ישארלו משכניהם המצריים כלי כסף, כלי זהב ושמלות יקרות. ואז אמר משה לפרעה בשם ה' את ההתראה על מכת בכורות, שתהיה בחצות הלילה, ובו ימותו כל הבכורות – מבכור פרעה העתיד לשבת על כסא מלכותו, ועד בכור השפחות, ואף בכורות הבהמות, לפי שהיו המצריים עובדים להם, וה' נפרע מהאומה ומאלוהיה. ואילו אצל בני ישראל לא יארע דבר, ואף כלב לא יחרץ עליהם לשונו, וסיים משה ואמר לפרעה שכל עבדיו יירדו וישתחוו למשה ויבקשו ממנו שיצא יחד עם ישראל ממצרים, ורק לאחר מכן ייצאו [ואמנם פרעה עצמו גם כן ירד לומר כן למשה, אך לא רצה משה לומר זאת לפרעה, לפי שחלק כבוד למלכותו], וכשסיים את דבריו יצא משה מלפני פרעה בכעס על שאמר לו פרעה שלא יוסיף לראות את פניו. אמנם גם עתה אמר ה' למשה שאין פרעה עתיד לשמוע להם ולשלוח את ישראל לפני מכת בכורות, כדי שיתרבו מופתי ה' בארץ מצרים.
• מצוות קרבן פסח: קודם שהגיעה מכת בכורות, שהיתה ליל ט"ו בניסן, אמר ה' למשה ואהרן לצוות את בני ישראל את מצוות קידוש החודש [ובכלל זאת מצוות עיבור השנים], כשהחודש הראשון שבשנה הוא חודש ניסן. והצטוו עוד לומר להם בא' בניסן שכל משפחה תכין בי' בניסן שה לקרבן פסח, ומשפחה שאנשיה מועטים תצטרף עם משפחה אחרת, באופן שיהיו מנויים על כל קרבן מספר אנשים הראויים לאוכלו, שלא ישאר מבשר הקרבן לבוקר. קרבן זה יכול לבוא מהכבשים או מהעיזים, זכר, ובן שנה, כלומר בשנה הראשונה ללידתו. ובי"ד בניסן יקחוהו וישחטוהו בין הערביים, ונצטוו בפסח זה לתת על ידי אגודת אזוב מדם הקרבן על שתי מזוזות הבית ועל המשקוף, בחלק הפנימי הנראה בתוך הבית, בבתים העשויים לדירת בני אדם, הראויים לאכול בהם את הקרבן. את בשר הקרבן הנאכל יש לצלות, ולאוכלו יחד עם מצה ומרור. אסור להותיר ממנו עד הבוקר, והנותר – יש לשורפו. עוד הצטוו בפסח זה לאכול את בשר הקרבן כשמתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידם, ולאוכלו בחפזון, כאנשים המזומנים לצאת לדרך. ובישר להם ה' שבלילה זה עתיד הוא לעבור בכל ארץ מצרים, להכות את כל בכורות המצריים ובכורות בהמותיהם, ולעשות שפטים באלהי מצרים, ואילו בכורות היהודים יינצלו.
  הוסיף ה' לצוותם שיחגגו את היום הזה – ט"ו בניסן – לדורותיהם, ובמשך שבעה ימים לא יאכלו חמץ אלא רק מצות, ינהגו בדיני יום טוב ביום הראשון וביום השביעי, ובימים אלו יעשו רק מלאכת אוכל נפש. ואמנם חיוב אכילת מצה הוא רק ביום טוב הראשון, ובשאר הימים יכול האדם לאכול מה שירצה, ובלבד שלא יאכל חמץ. והצטוו עוד שכאשר יגיעו לארץ ישראל יקיימו גם מצוה זו של קרבן פסח בכל שנה ושנה [אבל בהיותם במדבר לא היו חייבים במצוה זו של קרבן פסח, מלבד בשנה השניה לצאתם שעשו כן על פי ציווי מיוחד של ה'], ואם בדורות הבאים ישאלו אותם בניהם מדוע הם עושים עבודה זו של קרבן פסח, יאמרו להם שזהו זכר לכך שדילג ה' על בתי ישראל בעת מכת בכורות, והמית רק את בכורות מצרים ולא את בכורות ישראל. ציוו משה ואהרן את ישראל ככל אשר אמר להם ה', ובני ישראל השתחוו והודו לה' על הבשורה שעתידים הם להגאל ולרשת את ארץ ישראל, ועל הבשורה שיהיו להם בנים, והלכו ועשו כציווי ה'.

• מכת בכורות: בחצות הלילה של ט"ו בניסן יצא ה' בכל ארץ מצרים והכה את כל הבכורות, ומתו אף בכורות מצריים שהיו בארצות אחרות או שהוחבאו בבתי ישראל, וכן בכורות של אומות אחרות שהיו באותה שעה במצרים, וכל בכורות הבהמות. ונהייתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים, כי אף בבית שלא היה שם בכור – מת האדם החשוב שבבית, עד שלא היה בית שלא היה בו מת. וכיון שפרעה עצמו היה בכור וחשש שימות, קם באמצע הלילה והעיר את כל עבדיו, והלכו יחד לחפש את משה ואהרן כדי לומר להם שייצאו יחד עם ישראל מארצו.
• יציאת מצרים: כשמצא פרעה את משה ואהרון אמר להם שהוא מבטל את כל תנאיו, ומתיר לכל ישראל לצאת, עם טפם, ועם בהמותיהם, כדי ללכת למדבר לעבוד את ה', ואף הוא עצמו יתן להם בהמות לקרבן כמו שאמרו, וביקשם שיתפללו עליו שלא ימות, שהרי הוא בכור. וכל אנשי מצרים מיהרו לשלח את ישראל מארצם כי חששו שימותו כולם, ולא רק הבכורות. ובני ישראל קיימו את ציווי ה' למשה, ושאלו מאת שכניהם המצריים כלי כסף, כלי זהב ובגדים יקרים, וה' נתן את חן ישראל בעיני מצריים עד שהיו משאילים להם יותר ממה שביקשו, ורוקנו ישראל את אנשי מצריים מכל אוצרותיהם. אף על פי שבפסח מצרים לא הצטוו שלא יהיה חמץ ברשותם [אלא רק נצטוו לאכול מצות עם קרבן הפסח, אך היו יכולים לאכול גם חמץ], לא הספיק בצקם להחמיץ כיון שהמצריים מיהרו לשלחם, ולכן אפו את הבצק קודם שיחמיץ, ואת שיירי המצות והמרור שנשארו להם לא הניחו על בהמותיהם אלא שמו על שכמם, מתוך שחבבו את המצוות.
  ביום ט"ו בניסן היו עדיין ישראל מפוזרים בבתיהם שבכל ארץ גושן, ובדרך נס קיבץ ה' את כולם לרעמסס (רש"י יט ד), ומשם נשאם כעל כנפי נשרים והגיעו בשעה קלה לסוכות, הרחוקה מרעמסס מאה ועשרים מיל [שיעור מיל קרוב לקילומטר], והיו בני ישראל באותו זמן שש מאות אלף גברים בלבד, מלבד טף. יחד עמם עלה 'ערב רב', תערובת אומות של גויים שהתגיירו ויצאו עמהם ממצרים, וצאן ובקר מרובים מאד, והאמינו בני ישראל בה' ויצאו אחריו למדבר אף ללא שלקחו עמהם צידה לדרך.
  גאולה זו של ישראל היתה ארבע מאות ושלשים שנה לאחר 'ברית בין הבתרים' בה אמר ה' לאברהם שזרעו יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה, והתקיימה גזירה זו מזמן שנולד יצחק, שלשים שנה לאחר ברית זו, שהיה נחשב כגר בארץ שאינה שלו, ועד עתה שנגאלו בני ישראל במצרים, ובמצרים היו ישראל מאתים ועשר שנים.

• מצוות פסח לדורות: בי"ד בניסן נאמרה למשה ואהרן פרשה זו של הלכות מצוות קרבן הפסח כפי שהיא נוהגת לדורות. א. 'בן נכר' אינו רשאי לאכול מבשר הפסח, והיינו מי שהתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, בין גוי ממש ובין ישראל מומר. ב. עבד כנעני שנימול רשאי לאכול מקרבן הפסח, אך כל זמן שלא נימול לא זו בלבד שאינו רשאי לאכול, אלא אף אדונו אינו רשאי לאכול מקרבן הפסח. ג. יש לאכול את בשר הקרבן בחבורה אחת. ד. אסור לשבור מהקרבן עצם הראויה לאכילה, והיינו שיש עליה לפחות כזית בשר. ה. אף גרים חייבים במצוה זו. ו. מי שהוא ערל, אפילו לאונסו, כגון שמתו אחיו מחמת מילה ואסור לו למול, מכל מקום אינו רשאי לאכול מבשר קרבן הפסח.
  בנוסף לכך נאמרה להם מצוות אכילת מצה בפסח, איסור אכילת חמץ, ומצוות סיפור יציאת מצרים.
• מצוות קידוש בכור אדם ובהמה: נצטוו ישראל שכאשר יגיעו לארץ ישראל יקיימו שלש מצוות הנוהגות בבכורות, א. להקריב בכור בהמה טהורה. ב. לפדות בשה בכור של חמור, או לערוף אותו. ג. לפדות כל בכור באדם. והצטוו לומר לבניהם כי מצוות אלו הם זכר ליציאת מצרים, ולכך שנצלו בכורות ישראל במכת בכורות שבאה על המצריים. וציוה ה' שכל אדם יכתוב ויקשור פרשיות אלו על זרועו ועל ראשו, והם תפילין של יד ושל ראש, כדי שנזכור כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים.