הפרשה בקצרה – שמות

עניני הפרשה: שעבוד ישראל במצרים  •  גזירת הריגת ילדי ישראל  •  לידת משה והצלתו  •  הריגת המצרי על ידי משה  •  בריחת משה למדין  •  התגלות ה' למשה ושליחתו לגאול את ישראל  •  בשורת הגאולה לישראל  •  סירוב פרעה לשלח את העם והכבדת העבודה

• שעבוד ישראל במצרים: לאחר שמתו יוסף ואחיו וכל בני דורו, התרבו בני ישראל במצרים שלא כדרך הטבע, עד שמילאו את כל הארץ. פרעה מלך מצרים חשש שבעת מלחמה יסייעו ישראל לאויב, יגרשו את המצריים ויירשו את ארצם, ולכן הטיל על בני ישראל עבודות קשות בחיזוק וביצור הערים פיתום ורעמסס, שתהיינה ראויות להיות ערי אוצרות. אמנם ככל שעינו אותם והשתדלו להמעיטם – ה' הִרְבָּה אותם יותר, עד שהמצריים קצו בחייהם מפני בני ישראל, והעבידום בעבודות קשות המפרכות ומשברות את האדם, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.
• גזירת הריגת ילדי ישראל: באותו זמן אמרו החוזים בכוכבים לפרעה שעתיד להיוולד בן שיושיע את ישראל, ולכן קרא למיילדות העבריות, הן יוכבד אמו של משה [המכונה שפרה], ומרים אחות משה [המכונה פועה], וציוה עליהן להרוג כל בן מיד עם לידתו. אמנם המיילדות יראו מה', ולא רק שלא עשו כן אלא היו נותנות מזון ומים לילדים. כשקרא להן פרעה ושאלן מדוע לא שמעו בקולו, השיבו לו שהנשים העבריות בקיאות כמו המיילדות, והרי הן יולדות לבדן בטרם תבוא המיילדת. נתן ה' שכר למיילדות, וזכו שיצאו בתי כהונה ולויה מיוכבד, ובתי מלכות ממרים. כיון שראה זאת פרעה, גזר להשליך ליאור כל בן שיוולד. ביום שנולד משה אמרו החוזים בכוכבים לפרעה שהיום נולד מושיען של ישראל, אך אינם יודעים אם הוא מצרי או יהודי, וכן רואים הם שסופו ללקות על ידי מים [והם מי מריבה, שבגללם נגזר על משה שלא להכנס לארץ ישראל], ולכן גזר פרעה באותו יום שכל התינוקות – בין מצריים ובין יהודיים – יושלכו ליאור.
• לידת משה והצלתו: כאשר גזר פרעה להשליך את הבנים ליאור גירש עמרם – שהיה גדול הדור – את יוכבד אשתו, וכך נהגו אחריו כל ישראל, אמנם מרים בתו אמרה לו ש'גזירתו' גרועה יותר משל פרעה, שהרי עתה אף בנות לא יוולדו, ומחמת דבריה החזיר עמרם את אשתו כשהיתה בת מאה ושלשים שנה, שנעשתה בנס כנערה צעירה, וילדה את משה. עם לידתו התמלא הבית אורה, והטמינה אותו אמו שלשה חדשים, לאחר מכן כבר חששה שיגלו אותו המצרים ולכן עשתה לו תיבה מעצי גומא, וציפתה אותה בזפת מבחוץ ובטיט מבפנים כדי שלא יחדרו לתוכה מים, והניחה אותה באגם הנמצא על שפת היאור, הנילוס, ומרים אחותו עמדה מרחוק לראות מה יהא עמו. באותו זמן ירדה בתיה בת פרעה עם שפחותיה לרחוץ ביאור, וכשראתה את התיבה שלחה את אחת משפחותיה להביאה, וכשפתחה את התיבה ראתה את משה כשהוא בוכה, ואף שהבינה שהוא מילדי העבריים, חמלה עליו. הוליכה אותו בתיה למצריות שונות, אך הוא סירב לאכול מהן, כיון שהיה פיו עתיד לדבר עם ה', ואז שאלה אותה מרים אחות משה אם רצונה שתקרא לאשה עבריה שתאכיל אותו, וכשהסכימה לכך בתיה – קראה מרים ליוכבד אם משה, ובתיה נתנה לה את משה ושילמה לה את שכרה. כשגדל משה הוצרכה יוכבד אמו 'להחזירו' לבתיה בת פרעה, והיא קראה את שמו 'משה' על שם המאורע, שֶׁמָשְׁתָה [-הוציאה] אותו מן המים.
• הריגת המצרי על ידי משה: לאחר שגדל משה בארמון גידל אותו פרעה להיות ממונה על ביתו, ואף על פי כן יצא משה לראות את אחיו העבריים ולהצטער איתם, וכשראה נוֹגֵשׂ מצרי מכה איש עברי, התבונן לכל צד וכשהיה סבור שאין איש רואהו [ואף ראה שלא עתיד להיות מצאצאיו אדם שיתגייר], הרג את המצרי על ידי הזכרת השם המפורש, וטמנו בחול. למחרת יצא משה וראה את דתן ואבירם מתקוטטים ומכים איש את רעהו, וכשהוכיח את האחד על כך שהוא עומד להכות את חבירו, אמר לו הלה בדרך זלזול שאיש לא מינה אותו להיות שר ושופט, והוסיף לומר 'הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי', והבין משה שהתגלה הדבר שהרג ביום הקודם את המצרי, ופחד מפרעה. הלכו דתן ואבירם והלשינו לפרעה על משה שהרג את המצרי, וביקש פרעה להרוג את משה, אך נעשה לו נס ונעשה צוארו כשיש ולא יכלו להורגו, וברח לארץ מדין.
• בריחת משה למדין ונישואי צפורה: כשהגיע משה למדין התיישב סמוך לבאר המים, כיון שלמד מיעקב אבינו, שמצא את בת זוגו סמוך לבאר. באותו זמן הגיעו לבאר בנותיו של יתרו, שהיה כומר לעבודה זרה ופרש ממנה, ומחמת כן נידו אותו בני מקומו, ושאבו מים ומלאו את השוקת להשקות את צאן אביהן, אך הרועים שהיו במקום גירשו אותן מחמת הנידוי, ומשה הושיע אותן מיד הרועים והשקה את הצאן. כשבאו לבית אביהן התפלא שסיימו במהירות את השקאת הצאן, והן סיפרו לו שמשה סייע להן. יתרו קרא לו לביתו, והוא נשא את צפורה בתו לאשה, וכשילדה לו בן קרא את שמו 'גרשום', על שם גירותו בארץ זרה.
• התגלות ה' למשה ושליחתו לגאול את ישראל: באותו זמן שהיה משה במדין נצטרע פרעה [ומצורע נחשב כמת, ולכן נאמר 'וימת'], והיה הורג תינוקות ישראל ורוחץ עצמו בדמם, עלתה זעקת בני ישראל לפני ה' וזכר את הברית שכרת עם אברהם יצחק ויעקב, ואמר להושיע את ישראל. משה היה רועה את צאן יתרו, וכדי להתרחק משדות זרים ולהמנע מהגזל היה לוקח את הצאן למדבר, עד שהגיע אל הר סיני. בהיותו שם התגלה אליו ה' בשלהבת אש מתוך עץ סנה בוער אך אינו נאכל מהאש, וכשסר משה מדרכו לראות מדוע אין הסנה נאכל קרא אליו ה', אמר לו תחילה שיסיר את נעליו מעל רגליו כיון שמקומו – אדמת קדש, ואחר כך אמר לו שהוא אלוקי אבותיו, וראה את עני עמו במצרים ושמע את צעקתם, ורצונו להצילם מיד מצרים ולהביאם לארץ ישראל, ועל משה ללכת לבית פרעה ולומר לו שישלח את ישראל מארצו. משה סירב בתחילה באומרו שאינו חשוב לדבר עם מלכים, ואף אינו יודע מה הזכות של ישראל שמחמתה ייעשה להם נס ויוכל להוציאם. השיב לו ה' שאף אם הוא אינו חשוב לדבר עם מלכים, הרי ה' יהיה איתו, ומכוחו יוכל לדבר עם פרעה, וישראל יזכו לצאת בזכות התורה שהם עתידים לקבל בהר זה. שאל משה את ה' מה ישיב לישראל אם ישאלוהו מה שמו של ה', והשיב לו שיאמר להם 'אהיה'.
  ציוה ה' על משה לאסוף את הזקנים המיוחדים לישיבה בעם ישראל ולומר להם את המילים שהם הסימן המסור להם מיעקב ומיוסף – 'פקוד פקדתי את בני ישראל', ובזה יידעו ויאמינו לו שהוא הגואל שנשלח על ידי ה' להעלותם לארץ ישראל, ולאחר מכן ילך עם הזקנים לפרעה ויאמר לו בשם ה' לשלוח את ישראל לזבוח לה' במדבר, דרך שלשת ימים. ואמנם הוסיף ה' ואמר למשה שיודע הוא שפרעה לא יסכים לכך כל זמן שלא יענישו ה' ביד חזקה, ורק לאחר שיכהו ה' ישלח אותם, ואז יטלו ישראל משכניהם המצריים כלי כסף, כלי זהב ושמלות, וירוקנו את מצרים מרכושה.
  אמר משה לה' שהוא חושש שבני ישראל לא יאמינו לו שה' שלח אותו, ונתן לו ה' שלשה מופתים שיעשה לפניהם, האחד – הפיכת המטה לנחש, והחזרתו להיות מטה, השני – הכנסת ידו לחיקו והוצאתה כשהיא מצורעת, ולאחר מכן החזרתה לחיקו והבראתה כבתחילה, ואת שני אלו עשה ה' למשה גם באותה שעה, ובנוסף לכך אמר לו ה' שאם לא יאמינו לו יעשה לפניהם מופת שלישי, שיקח מים מהיאור וישפכם על הקרקע, וייהפכו לדם.
  במשך שבעה ימים הפציר ה' במשה שיקבל על עצמו את השליחות של הוצאת ישראל ממצרים, אך משה לא רצה בכך, כיון שלא רצה ליטול את גדולתו של אהרן אחיו, שהיה גדול ממנו בשלש שנים והיה נביא לישראל בהיותם במצרים, וביום השביעי אמר משה לה' שאין דיבורו רהוט כראוי אלא בכבדות הוא מדבר, והשיב לו ה' שהוא הבורא הנותן כח לכל אחד לדבר ולשמוע ולראות, ולכן עליו ללכת לפרעה וה' יהיה עמו. הוסיף משה ואמר שראוי שישלח ה' את אהרן, שהוא רגיל להשתלח כנביא לישראל, וכעס עליו ה' ואמר לו שאהרן לא יקפיד על כך, אלא אדרבה, יצא לקראתו וישמח בלבו על שמשה עלה לגדולה, והוא ילך עמו וידבר במקומו [ומחמת סירוב זה של משה נענש בכך שלא יצאה ממנו הכהונה, כפי שהיה עתיד להיות, אלא מאהרן אחיו].

• בשורת הגאולה לישראל: לאחר שקיבל משה על עצמו את שליחות הגאולה שב למדין לבקש את רשותו של יתרו חותנו לחזור למצרים [כיון שנשבע לו שלא יצא ממדין ללא רשותו], ויתרו בירכו שילך לשלום. בישר ה' למשה בהיותו במדין שדתן ואבירם המבקשים להורגו – ירדו מנכסיהם ואינם יכולים עוד להזיק לו, נטל משה את צפורה אשתו ושני בניו, ואת מטה האלוקים, וחזר למצרים. אמר לו ה' שכשיגיע למצרים יעשה בפני פרעה את כל המופתים שעשה ה' בידו בהר סיני, אך הודיעו ה' שהוא יחזק את לב פרעה ולא ישלח את העם, וכשיראה משה שהוא מקשה את לבו יאמר לו שעם ישראל חשובים אצל ה' כבן בכור, וכיון שהוא ממאן לשלחם יהרוג ה' את בנו בכורו של פרעה, וזו היתה אזהרה למכת בכורות, שהיא המכה הקשה שבה שילח פרעה את ישראל.
  באותו זמן ילדה צפורה את בנה השני, אליעזר. לא רצה משה למולו ולצאת לדרך, כיון שסכנה היא לתינוק לטלטלו מיד לאחר המילה בדרך רחוקה, ולא רצה למולו ולהשתהות אחר כך שלשה ימים עד שיתרפא, כיון שה' ציוה עליו לצאת מיד למצרים. אמנם כשהגיעו למלון שהיה סמוך למצרים היה ראוי למשה למולו מיד, וכיון שהתעסק תחילה במלון נתבע על כך ובא מלאך וביקש להורגו, וצפורה שהבינה את סיבת הדבר מלה מיד את אליעזר, והרפה המלאך ממשה.
  בהיות משה בדרכו למצרים אמר ה' לאהרן שיצא לקראת משה, הלך אהרן לקראתו כשהוא שמח בלבו על עליית משה לגדולה, ופגשו בהר סיני [שהוא בדרך בין מדין למצרים], ונשקו אהרן. אספו משה ואהרן יחד את זקני ישראל, ואהרן אמר את כל הדברים שציוה ה' למשה, ועשה את האותות לעיני העם, האמינו העם לדבריהם והשתחוו לה'.
• סירוב פרעה לשלח את העם והכבדת העבודה: לאחר מכן באו משה ואהרן לפרעה [ואילו הזקנים שהיו עמם בתחילה נשמטו אחד אחד מחמת פחדם מפרעה, עד שנשמטו כולם] ואמרו לו שה' ציוה שישלח את ישראל שיחגגו לפניו במדבר, אך פרעה סירב ואמר שאינו מכיר את ה' ואינו רוצה לשלח את העם. הזהירוהו משה ואהרן שה' ימית אותו בדבר או בחרב [אך חלקו כבוד למלכות ואמרו לו 'פן יפגענו', כאילו מדברים על עצמם, אך היתה כוונתם אליו], ופרעה הוסיף וגער בהם על כך שהם מפריעים לעם מעבודתם. כדי למנוע מהעם מלהקשיב לבשורת הגאולה של משה ואהרן ציוה פרעה להכביד עליהם את העבודה, להפסיק לתת להם תבן למלאכתם אך לחייבם להמשיך להכין את מספר הלבנים שהיו עושים עד עתה בכל יום. כיון שלא הספיקו ישראל לעשות את מספר הלבנים – היכו הנוגשים המצריים את השוטרים היהודים הממונים על אחיהם היהודים, על כך שלא נעשתה כמות הלבנים כראוי, וכשהלכו השוטרים היהודים להתלונן לפני פרעה על הדבר, והשיב להם שהם נרפים ממלאכתם ולכן אומרים שרצונם לזבוח לה' במדבר, ולא חזר בו מהכבדת העבודה. כיון שראו השוטרים היהודים את הרעה הבאה על אחיהם היהודים, ופגשו בצאתם מפרעה את משה ואהרון, אמרו להם שה' ישפוט אותם על כך שבגללם הכביד פרעה את עבודתו על ישראל. חזר משה לפני ה' ושאלו מדוע שלחו לפרעה, והרי מאז שבא לדבר עם פרעה רק הורע לישראל יותר, אך ה' השיב לו שעתה יראה את העונשים והמכות שיבואו על פרעה, ומתוך היד החזקה של ה' שתכה בו יוכרח לגרש את ישראל מארצו, עד שלא יספיקו אפילו להכין להם צידה לדרך.