יום ראשון י"ח בניסן – ג' דחול המועד פסח

הלכות חול המועד (שו"ע ומשנ"ב)

א. אסור להתענות בחול המועד, אמנם אין חיוב לאכול פת. ומכל מקום לכתחילה מצוה לקבוע סעודתו על הפת, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב.

ב. לדעת השלחן ערוך מותר ליטול צפרניים בחול המועד ואפילו בכלי המיוחד לכך. לדעת הרמ"א אין ליטול צפרניים בחול המועד בכלי, אך בידים או בשינים – מותר.

ג. כל דבר שהוא לצורך רפואה מותר לעשותו בחול המועד, ואפילו מלאכה גמורה, ואף לחולה שאין בו סכנה.

___________

מצוה יומית – עניני חג הפסח (מתוך הספר 'קדשנו במצוותך')

מצוה ו: מִצְוַת אֲכִילַת בְּשַׂר הַפֶּסַח

מִצְוַת עֲשֵׂה לֶאֱכוֹל אֶת בְּשַׂר קָרְבַּן הַפֶּסַח בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, בַּדֶּרֶךְ שֶׁהִתְבָּאֲרָה בַּפְּסוּקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ח) 'וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה'.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁהִתְבָּאֵר בְּמִצְוַת שְׁחִיטָתוֹ (מצוה ה), כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה לָנוּ הָאֵל בִּזְמַן יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, כָּתַב הָרַמְבַּ"ם שֶׁמִּצְוָה מִן הַמּוּבְחָר לֶאֱכוֹל אֶת בְּשַׂר הַפֶּסַח אֲכִילַת שֹׂבַע, וְאִם לֹא אָכַל אֶלָּא כַזַּיִת, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ (קרבן פסח ח ג). וְכָל הָאוֹכֵל מִן הַפֶּסַח, אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא בַּחֲבוּרָה אַחַת, וְאֵין מוֹצִיאִים בְּשַׂר הַפֶּסַח מִן הַחֲבוּרָה שֶׁיֵּאָכֵל בָּהּ, וּבְשַׂר הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא חוּץ לַחֲבוּרָתוֹ, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה, נֶאֱסַר בָּאֲכִילָה (קרבן פסח ט א-ב).

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים.

וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וּכְלָל גָּדוֹל בְּכָל הַתּוֹרָה, שֶׁאִם אוֹמֵר הָאָדָם שֶׁבְּכַוָּנָתוֹ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, כּוֹפִים אוֹתוֹ בֵּית דִּין לְקַיֵם אֶת הַמִּצְוָה, אִם יֵשׁ כֹּחַ בְּיָדָם, עַד שֶׁיְּקַיְמֶנָּה.

_________

תהילים יומי

פרק קכב:

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְיָ נֵלֵךְ. ב עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. ג יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו. ד שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְיָ. ה כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד. ו שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. ז יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. ח לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. ט לְמַעַן בֵּית יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

פרק קכג:

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ. ג חָנֵּנוּ יְיָ חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז. ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים.

___________

משניות מסכת פסחים (פרק א, משניות ג-ד)

משנה ג: משנתנו דנה בזמני הבדיקה השונים, למי שלא בדק בליל ארבעה עשר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹדְקִין את החמץ באחד משלשה זמנים אלו, לכתחילה יש לבדוק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר – בליל י"ד ניסן. וְאם לא בדק אז, יבדוק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית – בבוקר של יום י"ד ניסן. וְאם לא בדק גם באותו זמן, יבדוק בִשְׁעַת הַבִּעוּר – בזמן ביעור חמץ, והיינו בשעה שישית של היום (כמו שיבואר במשניות הבאות). אבל אם עברו זמנים אלו ועדיין לא בדק, שוב לא יבדוק, כיון שכבר הגיע זמן איסור אכילת חמץ, ויש לחשוש שמא ימצא בבדיקתו חמץ, ויאכלנו בטעות. וַחֲכָמִים חולקים על רבי יהודה, ואוֹמְרִים, אם לֹא בָדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדּוֹק בְּיום אַרְבָּעָה עָשָׂר, ואף לאחר זמן הביעור. ואם לֹא בָדַק בְּיום אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד – בתוך חג הפסח, ואין חוששים שמא יאכל את החמץ שימצא, שהרי הוא מחפש אותו כדי לבערו, ובודאי לא ישכח שאסור לאוכלו. ואם לֹא בָדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד, כדי לבערו, שהרי חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן.

אומרת המשנה דין נוסף: וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר – ואת החמץ שמשאיר האדם בליל י"ד ניסן כדי לאוכלו בבוקר, קודם זמן הביעור, יַנִּיחֶנּוּ בְצִנְעָא – במקום מוסתר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו, כלומר, אם יחסר מעט מהחמץ ששייר, יצטרך לבדוק בכל הבית, מחשש שחולדה או בעל חיים אחר נטל את החמץ והניחו במקום אחר בתוך ביתו. ולכן יניחנו במקום מוסתר.

משנתנו מבארת מתי הוא סוף זמן אכילת חמץ, ומתי הוא זמן ביעור חמץ.

יש להקדים, שמן התורה איסור אכילה וחיוב ביעור הוא ב'חצות היום' של י"ד ניסן (שזהו הזמן הראוי להקריב את קרבן פסח), והיינו מסוף שעה שישית של היום, אמנם חכמים תיקנו שזמן הביעור יהיה כבר מתחילת השעה השישית, כיון שחששו שביום מעונן, שאין רואים את השמש, יטעו בני אדם ולא ידעו בדיוק מתי סוף זמן השעה השישית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין – מותר לאכול חמץ כָּל חָמֵשׁ – עד סוף שעה חמישית של היום, בשעות זמניות, וְשׂוֹרְפִין את החמץ בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ – בתחילת שעה שישית. וְרַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אוֹכְלִין את החמץ כָּל אַרְבַּע – עד סוף שעה רביעית, וְתוֹלִין – ממתינים, אין אוכלים ואין שורפים כָּל חָמֵשׁ – עד סוף שעה חמישית, כיון שיש לחשוש שמא יטעו בני אדם בשעתיים, ולכן גזרו שאפילו בשעה החמישית לא יאכלו חמץ, אך לא אסרו אותו בהנאה באותו זמן, ויכול להאכילו לבהמתו וכדומה. וְשׂוֹרְפִין את החמץ בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.

לסיכום: לדברי הכל מותר לאכול בשעה הרביעית, ולדברי הכל שורפים בתחילת השעה השישית, ומחלוקתם היא לגבי השעה החמישית, שרבי מאיר מתיר אפילו באכילה, ואילו רבי יהודה אוסר באכילה ומתיר בהנאה.

____________

הלל מבואר (על פי האברבנאל)

ה' אשר זְכָרָנוּ בגלות מצרים, הוא שגם עתה יְבָרֵךְ אותנו, ומי הם המבורכים, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, שזהו כל עם ישראל הנמצא בגלות, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן, שהם הלויים והכהנים המקודשים לה', יְבָרֵךְ את יִרְאֵי ה', שהם הצדיקים שבכל דור ודור, יברך גם את הַקְּטַנִּים, הגם שאין להם זכויות עצמיות מצד עצמם, כיון שהם מצטרפים יחד עִם הַגְּדֹלִים. ואף על פי שישראל מתמעטים והולכים בזמן הגלות, אין לכם לדאוג, כי יֹסֵף ה' עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם, עד שתהיו לעם רב ועצום. והנה אומות העולם מבקשים את קבלת השפע דרך השרים הממונים עליהם, אבל אתם אינכם כן, אלא בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' – מקבלים אתם את השפע ישירות מיד ה', שהוא העֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. ואל תדמו בנפשכם כי מאחר ומערכת הטבע והמזלות מתנגדת לישראל, הרי מחמת כן מתעכבת הגאולה השלימה, אין הדבר כן, שהרי הַשָּׁמַיִם, ובכללם הכוכבים והמזלות וכל שרי מעלה, שָׁמַיִם לַה', ובידו לשדד את כל המערכות כרצונו, ויכול הוא לבטל את כל הסיבות הטבעיות ולגאול את ישראל, ואם תחששו מהגויים המושלים בארץ, והם ימנעו מכם את היציאה לחירות, אף דבר זה אינו נכון, שהרי וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם – ה' הוא הנותן את הארץ לבני אדם, ויתננה למי שירצה, והרי לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ – הגויים, הנחשבים כמתים אפילו בחייהם, אינם מהללים את ה' על כך שנתן להם את הארץ, וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה – כל הגויים היורדים אל הקבר, ואין נפשם מתקיימת לנצח. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, כי אנו מכירים את גודל נפלאותיו, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם – אפילו אם נצטרך להמתין זמן רב עד שתהיה הגאולה השלמה, הַלְלוּיָהּ.

לפי שצפה המשורר ברוח הקודש שבאורך הגלות יאמרו הגויים לישראל שאין תפילותיהם נשמעות, ולכן אינם נגאלים, אמר, אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי, כלומר, אוהב אני את תפילתי ותחנוני לפני ה', כי מאמין אני שישמע ה' את קולי, והראיה לכך, כִּי בהיותי בגלות מצרים הִטָּה ה' אָזְנוֹ לִי וגאלני, ולכן גם עתה לא אחדל מלהתפלל ולקרוא לה', וּבְיָמַי אֶקְרָא – אפילו אם כל ימי אעמוד ואקרא לו בתפילתי. כי הנה בגלות הזו אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת, על ידי כמה גזירות שנהרגו בהם רבים מישראל, וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, ואף על פי שצָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא, לא אמנע מלהתפלל לה', וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא, אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי מגלות זו, כי חַנּוּן ה', וְצַדִּיק – ועל אף שצודק הוא בדינו, מכל מקום וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם, וינהג עמנו לפנים משורת הדין, כי שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה', דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ – יושיענו ה' מדלותינו. ועתה אומר המשורר כלפי ישראל, שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי – כאשר נשוב אנו בתשובה לפני ה', נתקרב לגאולה השלימה, כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי – כמו שבגלות מצרים גאל אותנו ה', כִּי חִלַּצְתָּ במצרים את נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי, והביא אותנו ה' לארץ ישראל, ולכן גם עתה נבטח בה', שעוד אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים – בארץ ישראל, שלשם נתקבץ בעת הגאולה העתידה, ושם יחיו המתים לעתיד לבא. ואומר המשורר בשם האומה כולה, הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד – מאמין אני באמונה קיימת שאנו עתידים להגאל לעתיד לבוא, ואז נדבר על הזמן של הגלות שבו עינו אותנו הגויים, אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי – ועל אף הצרות והחפזון הטורדים אותנו בגלותנו, אנו אומרים תמיד שכָּל הָאָדָם כֹּזֵב – כל בני האדם המאמינים באמונות שונות, כולם כוזבים, כי רק אמונת ישראל היא האמיתית.

כיון שמזכיר המשורר את הגאולה העתידה לבוא, אומר, מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי – מה הגמול שאשיב לה' על כל הטובה שיעשה עימנו, כאשר יגאל אותנו בגאולה השלימה, שהרי כל הטובות הם מצד החסד ואינם מגיעים לנו בדין, כי עד עתה אנו מברכים את ה' על ישועה אחת, והיא גאולת מצרים, אבל לעתיד לבוא כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא – אשא כוס על ישועות רבות, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא, לפרסם טובותיו וחסדיו עמנו. ואז נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם, לא בבית סגור כסדר ליל הפסח, אלא נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ – בפני כל העם, בבית המקדש. וגם מי שימות בהיותו בגלות לא יפסיד מכך, כיון שיָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו – החסידים המתים בגלות יקנו בכך יקר וגדולה וחשיבות לפני ה', ויהיו נפשותם צרורות בצרור החיים את ה'. אחרי שאמר את דבריו בתורת אמונה ובטחון בה' שכך יהיה, פונה המשורר להתפלל לפני ה', אָנָּה ה', כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, ולא כעבד הנקנה מאחר, אלא אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, הנולד מתחילתו לעבדות, והרי כבר פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי – פתחת את קשרי מאסרי במצרים, לכן יהי רצון שתעשה כן גם עכשיו לשחררני ממאסר הגלות הזו. וכשם שבגאולת מצרים הקריבו ישראל קרבן פסח ואמרו שירה, כך גם כשנצא מהגלות הזו, לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא, וכשם שהם עשו את הקרבן והשירה במעמד קהל רב, גם אני נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ, ויהיה בקרבן ושירה אלו יתרון על מה שעשו ישראל במצרים, כי הם עשו זאת בחוץ לארץ, ואילו בגאולה זו נביא את הקרבנות ונשיר את השירה בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' – בבית המקדש, בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם, הַלְלוּיָהּ: