מאמר רביעי, ג 15

המשך ג. החבר: יש כאן צורך להאריך מעט בדברים, היות ויש מקום לטענה (נכונה, הסותרת לדברינו). הטענה היא – איך נכנה מי שאין לו מקום על פי שם מקום (כמו 'שוכן ירושלים'), ונאמין עם זה שהכונה היא לה', שהוא הסיבה הראשונה. התשובה שאנו מציעים בפתרון שאלה זו, היא ידיעת העובדה שהחושים אינם משיגים מהדבר המוחשי רק את מקריהם, ולא את עצם מהותם. למשל, הרואה את המלך, אינו מבחין אלא במראהו, מידת גופו וצורת אבריו, אך אין זה אמיתת מהות המלך, שאותו מקבל העם עליו כמלך מרומם. (ולא עוד, אלא שהצורה החיצונית משתנה), אתה רואה אותו במלחמה מקושט בתכשיט זה, בהיותו במדינה בתכשיט אחר, ובביתו בתכשיט אחר. ואתה מחליט שהוא המלך רק על סמך גזירת השכל, לא בגזירת החושים. (ויתכן שתראהו בצורות שונות, ובתקופות חיים שונות), מקודם נער, ולאחר מכן בחור, ואחר כך זקן, ואחר כך ישיש. ובמצבים שונים – פעם בריא ופעם חולה. והנה כבר השתנו מראהו ותנועותיו, ומבנה גופו ותוכנותיו, ובכל זאת אתה אומר שזה הוא המלך.

אכן, גזרת אומר שהוא המלך, בגלל שדיבר עמך וציוך והזהירך, ואמנם פעולות רוחניות אלו הבאות ממנו אינן אלא מהשכל או מהנפש. והתברר כבר ללא ספק כי החלק הרוחני מהמלך הוא עצם שאינו נתחם בתחומים, ובלתי אפשרי אף לרמוז עליו, ובכל זאת רמזת עליו, והחלטת שהוא המלך. וכשהוא מת ומראה גופו לא השתנה, אתה קובע שהוא כבר אינו המלך, אלא גוף דומם שיכול להניע אותו כל מי שירצה, המתרשם מפעולות, הן אלו הנעשות מתוך חפץ ומטרה, והן אלו הנעשות ממקרי הטבע, כמו העננים הנישאים באויר, שנושאתם רוח ומביאתם רוח, ומקבצתם אחת ומפזרתם אחרת. ובעודו בחיים גוף זה לא פעל אלא לפי חפץ נפש המלך, דומה לעמוד הענן האלהי, שלא יפזרוהו הרוחות. (אף הכינוי לה' לפי שם ומקום דומה למשל המלך, הכנוי אינו לדבר המוחשי, אלא לדבר הרוחני שאינו ניתן להשיג בחוש).