מאמר שלישי, יא 6

המשך יא. החבר: החסיד מייחד מחשבתו וכונתו לאמונה באלהים, על ידי דברים מעשיים (הפועלים פעלה מוחשית על נפש האדם). חלק מהם מצוות הכתובות בפרוש בתורה, וחלק מהם מקובלות למשה מסיני. הוא נושא את התפלין על הראש, מקום המחשבה והזכרון, משלשל משם רצועה המגיעה על ידו כדי שיראהו כל שעה ושעה. מניח תפלין של יד סמוך ללב – שהוא מעין כחות האדם. בפרשיות התפלין כתובים יסודות האמונה, כגון יחוד ה', שכר ועונש, וזכר יציאת מצרים – שהיא הוכחה שאין לדחותה שיש להנהגה האלהית התקשרות לברואים, השגחה עליהם, וידיעה במעשיהם. לובש את הציצית, כדי שלא יטרידוהו החושים (הפונים להנאות החיים), וכמו שאמרה תורה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

לאחר מכן טורח החסיד לגמול לבורא בהודאה וברכה על הטובות שכל חושיו השיגו מבריאת ה'. והנה קבלנו מרבותינו כי השעור הקטן ביותר של התשבחות לה', שאדם מישראל יוצא בו ידי חובתו, הוא לא פחות ממאה ברכות ליום, ובכלל זה גם הברכות המפורסמות, כמו שמונה עשרה, ברכת המזון. החסיד משתדל להשלים חשבון זה בברכה על ריחות, מאכלים, שמועות ומראות. ועם כל ברכה וברכה תבוא ההתקרבות לאלהים. וכמו שאמר דוד בתהלים: "פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כָּל הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת". כלומר, שבחך אין לו גבול ומספר, ואקבל עלי לאמרם כל ימי, ולא אמנע מכך תמיד.