מסכת אהלות, פרק ה, משנה ד

משנה ד: לָגִין שֶׁהוּא מָלֵא מַשְׁקִין טְהוֹרִין, הַלָּגִין טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. וְאִם פִּנָּן בִּכְלִי אַחֵר, טְמֵאִין. הָאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה בָעֲרֵבָה, הָאִשָּׁה וְהָעֲרֵבָה טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַבָּצֵק טָהוֹר. וְאִם פִּנַּתּוּ לִכְלִי אַחֵר, טָמֵא. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:

משנה ד: משנתנו ממשיכה בנידון של המשנה הקודמת, לגבי בית שיש בו טומאה ויש עליה על גביו, והארובה שביניהם סתומה על ידי קדירת חרס, והתבאר שמאכל ומשקה וכלי חרס שבעליה טהורים, ושאר כלים טמאים, ועל פי זה מביאה המשנה דוגמא לדינים אלו, לָגִין – כלי גדול של עץ או של מתכת המונח בעליה, שֶׁהוּא מָלֵא מַשְׁקִין טְהוֹרִין, הַלָּגִין עצמו טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה כיון שגזרו חכמים שלא תציל הקדירה מטומאת הבית, והרי זה כאילו היה באהל המת, וְהַמַּשְׁקִין עצמם טְהוֹרִין כעיקר הדין, כיון שלא גזרו בהם טומאה, והגם שהם נוגעים בלגין שהם נמצאים בתוכו, כשם שלא גזרו שיטמאו מאהל המת לא גזרו שיטמאו ממגעם בכלי שהם נמצאים בו (שאם לא היו אומרים כן, נמצא שלא הצילה הקדירה את האוכלים והמשקים, אלא אף הם נטמאים). וְאמנם אִם פִּנָּן למשקים והניחם בִּכְלִי אַחֵר שהיה בעליה, שהוא טמא, הרי גם הם טְמֵאִין מחמת נגיעתם בו.

וכן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עומדת בעליה ולָשָׁה בצק בָעֲרֵבָה של מתכת או של עץ, הָאִשָּׁה וְהָעֲרֵבָה טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַבָּצֵק טָהוֹר, וכפי שהתבאר שלא גזרו טומאה על מאכלים שבעליה, ואף שהאשה והעריבה הטמאים נוגעים בבצק. וְאִם פִּנַּתּוּ לבצק לִכְלִי אַחֵר, טָמֵא מחמת מגעו בכלי האחר. ולאחר ששמעו בית הלל את סברתם של בית שמא, שגזרו בכל קדירה משום קדירה של עם הארץ, וכפי שהתבאר במשנה הקודמת, חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי.