מסכת אהלות, פרק ז, משנה ד

משנה ד: הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיאוּהָ מִבַּיִת לְבַיִת, הָרִאשׁוֹן טָמֵא בְסָפֵק, וְהַשֵּׁנִי בְּוַדָּאי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִיא נִטֶּלֶת בַּגַּפַּיִם. אֲבָל אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת, הָרִאשׁוֹן טָהוֹר, שֶׁמִּשֶּׁנִּפְתַּח הַקֶּבֶר אֵין פְּנַאי לְהַלֵּךְ. אֵין לַנְּפָלִים פְּתִיחַת הַקֶּבֶר, עַד שֶׁיַּעְגִּילוּ רֹאשׁ כְּפִיקָה:

משנה ד: הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיאוּהָ תוך כדי כך מִבַּיִת לְבַיִת, וילדה בבית השני ולד מת, הרי הבית הָרִאשׁוֹן טָמֵא בְסָפֵק, שמא התחיל הולד לצאת כבר בהיותה בבית הראשון, וְהבית הַשֵּׁנִי טמא בְּוַדָּאי, שהרי הולד המת נמצא בו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי הוא דין זה, בִּזְמַן שֶׁהִיא נִטֶּלֶת בַּגַּפַּיִם – שחברותיה נושאות אותה בזרועותיהן, שאז יתכן שכבר התחילה ללדת בבית הראשון ואחר כך העבירוה לבית השני, אֲבָל אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בעצמה מבית לבית, הרי זו ראיה שבודאי לא התחילה הלידה בבית הראשון, ולכן הבית הָרִאשׁוֹן טָהוֹר בודאי, שֶׁמִּשֶּׁנִּפְתַּח הַקֶּבֶר (-הרחם), אֵין פְּנַאי לְהַלֵּךְ – אין היולדת יכולה להלך, אמנם וסיים רבי יהודה את דבריו ואומר, אֵין לַנְּפָלִים פְּתִיחַת הַקֶּבֶר, עַד שֶׁיַּעְגִּילוּ רֹאשׁ כְּפִיקָה, כלומר, מה שאמרנו שכשהתחיל לצאת ראש הולד המת אין האשה יכולה להלך, היינו כשראשו היה גדול לכל הפחות כ'פיקה', והיינו ראש הפלך שהנשים טוות בו את הצמר, אך אם היה קטן מכך, יתכן שהתחיל לצאת בבית הראשון, ואף על פי כן יכלה אמו להלך מבית לבית, ובאופן כזה גם הבית הראשון טמא מספק.