מסכת אהלות, פרק ח, משנה ב

משנה ב: הַזִּיזִין, וְהַגִּזְרִיּוֹת, וְהַשּׁוֹבָכוֹת, וְהַשְּׁקִיפִים, וְהַסְּלָעִים, וְהַגְּהָרִים, וְהַשְּׁנָנִים, וְהַסְּכָכוֹת, וְהַפְּרָעוֹת, שֶׁהֵן יְכוֹלִים לְקַבֵּל מַעֲזִיבָה רַכָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַעֲזִיבָה בֵינוֹנִית. אֵלּוּ הֵן הַסְּכָכוֹת, אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ. וְהַפְּרָעוֹת, הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר:

משנה ב: משנתנו ממשיכה להביא מיני דברים שונים שדינם כאהל בין להביא את הטומאה ובין לחצוץ בפני הטומאה. הַזִּיזִין – אבן או עץ הבולטים מהכותל, וְהַגִּזְרִיּוֹת – גזוזטראות, מרפסות של אבן או של עץ הבולטים מהכותל, וְהַשּׁוֹבָכוֹת של יונים, וְהַשְּׁקִיפִים וְהַסְּלָעִים – חורים העשויים בסלעים, בין שנעשו על ידי הגשמים (ומכונים 'שקיפים'), ובין שנעשו מאליהם (ומכונים 'נקיקי סלעים'), והסלעים מאהילים עליהם, וְהַגְּהָרִים – חלון העשוי בכותל המערה, ומשופע כלפי מעלה עד שהוא יוצא מכותל המערה וגבוה ממנו יותר, ומשם נכנס אור למערה, וְהַשְּׁנָנִים – שיני סלע מעוקמים, המאהילים על מה שתחתם, וְהַסְּכָכוֹת וְהַפְּרָעוֹת, והיינו ענפי אילנות, וכפי שיבואר ענינם בסוף המשנה, בתנאי שֶׁהֵן יְכוֹלִים לְקַבֵּל בסדקים שבין הענפים אפילו מַעֲזִיבָה רַכָּה – טיט רך שיסתום את החורים וישלים את האהל, ואף שהוא רך לא יזוב בין החורים, כיון שהענפים צפופים מאד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אף אם אינם יכולים לקבל מעזיבה רכה, כיון שיש חורים רחבים בין הענפים, די בכך שיוכלו לקבל מַעֲזִיבָה בֵינוֹנִית. ומבארת המשנה, אֵלּוּ הֵן הַסְּכָכוֹת, אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ – מסוכך בענפיו הכפופים עַל הָאָרֶץ. וְהַפְּרָעוֹת, הם הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר, כלומר, הדרך היא להניח קוצים וברקנים בראש הגדר, ואותם הגדלים פרע ובולטים מחוץ לגדר והם סמוכים זה לזה, נחשבים כאהל, וכפי שהתבאר לעיל בתנאי שיוכלו לקבל מעזיבה רכה לרבי מאיר, או מעזיבה בינונית לדעת חכמים.