מסכת בבא קמא, פרק ג, משנה ו

משנה ו: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִים, וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אם אירע כן בערב שבת, אף אם אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, כיון ששניהם נהגו כדין, שהרי מותר לרוץ בערב שבת כדי להזדרז בהכנת צרכי שבת, אוֹ בשאר ימות החול שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִים, ונהגו בכך שניהם בצורה משונה, וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין, אבל אם בשאר ימות החול היה אחד רץ ואחד מהלך, אותו שרץ, חייב.